רע"פ 2364/07 עלי יונס נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר ניתנה במסגרת ב"ש 1269/07 בת.פ 1070/01, מיום 7.2.07.

ביום 4.2.07 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת להשבת רישיון הנהיגה שלו. המבקש נידון בת.פ. 1070/01 בבית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אמינוף ) למאסר של 4.5 שנים בפועל ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים, מיום שחרורו. בגזר הדין צוין כי על המבקש להפקיד את רישיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט, תוך יומיים מיום מתן גזר הדין. המבקש לא הפקיד את רישיונו ולדבריו סבר בטעות, כי מכיוון שהמשטרה תפסה את רכבו, שם היה מונח רישיון הנהיגה שלו, קיים את צו בית המשפט לעניין הפקדת הרישיון כאמור. ביום 19.5.04 שוחרר המבקש מהמאסר לאחר ניכוי שליש מתקופת המאסר בשל התנהגות טובה.

לטענת המבקש, הוא סבר שתקופת הפסילה תיחשב בתום 18 חודשים מעת שחרורו, והנה משפנה לרשות הרישוי על-מנת לקבל את רישיונו בחזרה, הובהר לו כי היה מוטל עליו להפקיד את רישיונו לאחר גזר הדין ומשלא עשה כן אזי לא יושב לו רישיונו לאלתר.

מכאן הבקשה להשבת הרישיון שהוגשה על-ידי המבקש ביום 6.2.07 לבית המשפט המחוזי בנצרת.

ביום 7.2.07 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש בקובעו, כי המבקש הצטווה להפקיד את רישיונו, תוך יומיים מיום מתן גזר הדין, אולם הלה נמנע מלעשות כן, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. בית המשפט המחוזי הורה, איפוא, למבקש להפקיד לאלתר את רישיון הנהיגה שברשותו, תוך שנקבע כי הפסילה תחל מיום הפקדת הרישיון.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען בא-כוח המבקש כי תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת, כי מרוץ תקופת פסילת הרישיון הנהיגה תחל מיום פסילת תוקפו של הרישיון, אף שלא הופקד במזכירות בית המשפט כפי שנקבע בגזר הדין. לטענת המבקש תקנה זו אכן בוטלה, אך היא חלה לגביו, מקום שמדובר בעבירה שנעברה בטרם ביטול התקנה.

המשיבה מתנגדת להענקת רשות ערעור, בציינה כי ההליך במסגרתו פנה המבקש לבית המשפט המחוזי להחזיר לו את רישיון הנהיגה הינו מוטעה. בית המשפט המחוזי נתן את גזר הדין ביום 20.3.01 ומשכך לא היה מקום שידון בבקשה. גם לגופם של דברים דינה של הבקשה להידחות. ברע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), חזר בית המשפט על ההלכה בעניין תקנה 557(ד) לתקנות, הקובעת כי תקנה זו יועדה לחול על מי שנפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה שהיה בתוקף בעת מתן גזר הדין, ולאחר מועד זה אבד הרישיון והנאשם לא טרח להמציא תצהיר על האובדן למזכיר בית המשפט. בענייננו, אין מדובר ברישיון נהיגה שנפסל, או אבד, או שלא ניתנה הצהרה על אובדנו, אלא מדובר במצב עובדתי אחר ולפיו המבקש לא הפקיד את הרישיון.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

במקרה אחר אשר הגיע לעיונו של בית משפט זה (רע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 492), עמד הוא על כך, שמניין תקופת הפסילה יחל עם מסירת הרישיון, ולצורך כך אין נפקא מינה, אם הרישיון היה בתוקף בעת שנגזר דינו של בעליו, אם לאו. בשני המקרים, כך נקבע במפורש, פרק הזמן שחלף מאז מתן גזר הדין ועד למועד הפקדת הרשיון לא יבוא במניין תקופת הפסילה. כדבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"ברור, איפוא, מקריאת סעיף 42(א) ו-42(ג)(1), ביחד עם תקנות 556(א) ו-557(א), כי מי שבית משפט הטיל עליו תקופת פסילה תחל הפסילה מיום מתן גזר הדין. וכי מי שנפסל מהחזיק רשיון חייב למסור את רשיונו לרשות ועד אשר יעשה כן, לא יחל מניין תקופת הפסילה שנגזרה עליו. פרק הזמן שבין מתן גזר הדין ועד הפקדת הרשיון אינו בא במניין תקופת הפסילה וכל אותה עת נוהג מי שרשיונו נפסל, ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון (סעיף 67 לפקודה)" ( שם , בעמ' 484).

משמע, על המבקש בענייננו היה להפקיד את הרישיון ומשלא לא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. דברים אלו ודאי נכונים, אם מביאים אנו בחשבון את העובדה שבגזר דינו חויב המבקש באופן שאינו משתמע לשני פנים להפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט תוך יומיים. בנסיבות אלו, בצדק ציינה המשיבה כי טענת המבקש לפיה סבר בתום לב שלא חלה עליו חובת הפקדת הרישיון, אין לה על מה שתסמוך. זאת ועוד, ככל שהדבר נוגע להוראת תקנה 557(ד), הרי שהתנאים המנויים בתקנה זו אינם מתקיימים במקרה דנא, שכן רישיון הנהיגה של המבקש לא אבד, וממילא לא ניתנה כל הצהרה על כך. מכאן שאין באמור בתקנה זו כדי להושיע את המבקש מאחר ועניינו אינו בגדר המקרים המנויים בה.

הבקשה נדחית, איפוא. בנסיבות אלו ממילא מתייתר הצורך לדון בסוגית הסמכות העניינית אותה העלתה באת-כוח המשיבה.