פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
245/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
שרון גבאי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.12.09 בע"פ 12569-04-09 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ש' ברלינר – סג"נ, י' גריל – סג"נ וב' בר-זיו
בשם המבקש:
עו"ד אודי גנון
בשם המשיבה:
עו"ד עדי שגב
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, שלא לנכות את ימי המעצר.
המבקש הורשע, ביום 24.11.2008, על-ידי בית משפט השלום בקריות בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בנוסף, המבקש צירף תיק אחר 1411-06-08 והורשע בעבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382 לחוק העונשין; תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
לפי האמור בשני כתבי האישום, תקף המבקש בהזדמנויות שונות את אשתו בהיותו בגילופין וגרם לה חבלות. המבקש גם איים על אחיה ואחותה ותקף את האחות.
בית משפט השלום בקריות גזר, ביום 25.3.2009, על המבקש צו פיקוח למשך שנתיים, האריך את עונש המאסר המותנה שנגזר עליו בתיק קודם בשלוש שנים נוספות והטיל עליו קנס בסך 1,000 ש"ח וכן התחייבות להימנע מלעבור עבירה.
על גזר הדין של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי קיבל, ביום 6.8.2009, ברוב דעות, את ערעור המשיבה, ביטל את גזר הדין של בית משפט השלום וגזר על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר בפועל ו-8 חודשי מסר על תנאי. כן הפעיל בית המשפט המחוזי את המאסר המותנה שהוטל על המבקש בתיק קודם והורה, כי המאסר יבוצע במצטבר כך שהמבקש ירצה 12 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי ציין, כי בשל המלצות התסקירים ולאור היותו ערכאת ערעור, הוא אינו ממצה את הדין עם המבקש.
על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור.
ביום 18.11.2009 דחיתי את בקשת רשות הערעור.
או-אז, ביום 3.12.2009, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה "בקשת הבהרה" בה התבקש בית המשפט לנכות מתקופת המאסר בפועל את שלושה וחצי החודשים בהם שהה המבקש במעצר. בבקשה נטען, כי בשעה שבית המשפט החמיר בעונשו של המבקש והטל עליו מאסר בפועל, לא נאמר דבר באשר לימי המעצר, חרף העובדה, כי נראה שבית המשפט התכוון כי ימים אלו ינוכו. לחילופין נטען, כי במידה ובית המשפט לא נתן דעתו לימי המעצר בשעה שהחמיר בעונשו, עליו להתייחס לכך בשלב זה ולנכות את תקופת המעצר כנהוג.
בית המשפט המחוזי דחה, ביום 21.12.2009, את הבקשה בקובעו, כי ככל שהיה מדובר ב"השמטה מקרית", היה על המבקש לבקש את תיקונה תוף 21 יום ממועד מתן פסק-הדין. לגופו של ענין נקבע, כי לא היה מדובר בהשמטה או טעות, שכן בית המשפט החליט שלא למצות את הדין עם המבקש, כך שהקלה נוספת בכך שימי המעצר
ינוכו, תביא לתוצאה בלתי מוצדקת.
על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 21.12.2009, הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפני. לטענתו, פעמים רבות המידע בענין ימי המעצר אינו מונח בפני בית המשפט כך, שבטעות ובניגוד לנוהג הקיים ימי מעצר אינם מנוכים מתקופת המאסר בפועל. המבקש סבור, כי על מנת שתימנע הטעות, יש לפרש את סעיף 43 לחוק העונשין, כך שכל עוד לא נאמר אחרת, ינוכו ימי המעצר באופן אוטומאטי. עוד טוען הוא, כי קיימת אפליה לפי החוק בין נאשמים ששהו במעצר בחוץ לארץ שאז ימי מעצרם מנוכים באופן אוטומאטי (סעיף 11 לחוק העונשין), לבין נאשמים שריצו מעצר בארץ, לגביהם יש לבית המשפט שיקול-דעת האם לנכות את ימי המעצר (סעיף 43 לחוק העונשין).
מנגד, עמדת באת-כוח המשיבה הינה, כי אין מקום ליתן רשות ערעור בעניינו של המבקש. שכן, אין בידיו להצביע על עילה, החורגת מגדר עניינו הפרטני ומצדיקה רשות ערעור. לטענת באת-כוח המשיבה, טענות המבקש אינן אלא ניסיון להשיג בפעם השנייה על מידת העונש שנגזר עליו. עוד סבורה באת-כוח המשיבה כי המבקש השתהה שיהוי רב עד שהעלה את הטענה בדבר אי ניכוי ימי מעצרו.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).
אף לגופו של ענין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
כבר נקבע לא אחת על-ידי בית משפט זה, כי לנאשם אין זכות קנויה לניכוי ימי מעצרו והשאלה אם לנכות את ימי המעצר נתונה לשיקול דעת בית המשפט, אשר שוקל את הנושא במסגרת העונש הראוי (ראו רע"פ 165/05 י' צ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.1.2005); רע"פ 4230/07 רפי אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2007). משכך, אין לקבל את טענת המבקש, לפיה יש לפרש את הסעיף כך שימי המעצר ינוכו באופן אוטומאטי.
עובדת אי ניכוי מי המעצר של המבקש היתה ידועה למבקש שעה שהגיש לבית משפט זה את בקשת רשות הערעור הראשונה. עם זאת, הוא מצא לנכון להעלות טענה זו לראשונה רק ב"בקשת ההבהרה" שהגיש לבית המשפט המחוזי, לאחר שבקשת רשות הערעור נדחתה. ברי, אפוא, כי גם אם הדבר נשמט מעיני בית המשפט, היה על המבקש להלעות את הסוגיה בהליך הערעור ובית המשפט שלערעור היה שוקל האם ראוי לנכות את ימי מעצרו (ראו ע"פ 13/53 ביטון נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד ז(1) 463 וע"פ 25/89 כחלון נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 275).
בענייננו אף נראה, כי אי ניכוי ימי מעצרו של המבקש לא נעלם מעיני בית המשפט, שכן בית המשפט המחוזי הפנה לכך שכבר הקל עם המבקש בכך שקבע, כי הוא איננו ממצה את הדין עמו ומכאן שהקלה נוספת בדמות ניכוי ימי מעצר, תביא לתוצאה בלתי צודקת. אף מטעם זה נראה, כי אין כל עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.
מטעמים אלה כולם, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ט בניסן התש"ע (13.4.2010).
ש ו פ ט