רע"פ 4230/07 רפי אוחנה נ. מדינת ישראל

ביום 6.11.06 הרשיע בית משפט השלום בכפר-סבא (כבוד השופטת נ' מימון-שעשוע ) את המבקש - על פי הודאתו ובהתאם להסדר טיעון שנחתם עם המשיבה - בשלושה אישומים שונים הכוללים: שלוש עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – הפקודה ); שלוש עבירות של אי עשיית המוטל על עוסק לעניין רישום, לפי סעיף 117(א)(4) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: החוק ); 18 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק; שתי עבירות של השמטת הכנסה שיש לכללה בדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה; ושתי עבירות של מסירת אמרה או תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודה. מן האמור בשלושת האישומים האמורים עולה, כי בשנות המס 2001-1999 העלים המבקש הכנסות שהתקבלו מעיסוקיו בתחום ניכיון שיקים והלוואות ב"שוק האפור" בסכום כולל של כ-1,300,000 ש"ח.

עוד באותו יום, ועם הגשת הסדר הטיעון לבית המשפט טענו הצדדים לעניין העונש. בסוגיה זו נחלקו הם בנוגע לעניין אחד, והוא ניכוי חלקי של ימי המעצר בו היה נתון המבקש בתיק אחר מן העונש שיוטל עליו בתיק המס. בשל חשיבות סוגיה זו השנויה במחלוקת, ארחיב מעט על אודותיה. ביום 23.6.04 הוגש כנגד המבקש ואחרים כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות חמורות, ובהן רצח בכוונה תחילה, הריגה וניסיון לרצח (ת.פ. 1120/04; להלן: תיק הרצח ). עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהתאם לבקשה שהגישה התביעה, על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בחלוף תשעה חודשים, הוארך מעצרו של המבקש 10 פעמים נוספות. ביני לביני, ולאור אינטנסיביות הדיונים בתיק הרצח, שמיעת תיק המס נשוא בקשה זו, התנהלה בעצלתיים. תחילה, התחלפו בתיק המס מספר עורכי דין, אשר טענו כי הם מתקשים להכין עם המבקש את הגנתו נוכח התנאים הפיזיים והמגבלות החלות על ביקורי עצורים בכלא. בסופו של יום, נקבע התיק לתחילת מועד הוכחות ליום 6.11.06, כשלוש שנים לאחר הגשת כתב האישום. בנסיבות אלו מצאו הצדדים לנכון להגיע להסדר טיעון, אשר אושר על ידי בית המשפט. הצדדים אף הסכימו לכך שעונש המאסר בפועל שיוטל על המבקש בתיק המס יעמוד על 12 חודשים, אלא שהם היו חלוקים ביניהם באשר לניכוי של חלק מימי המעצר שבהם שהה המבקש בתיק הרצח מהעונש שיוטל עליו בתיק המס. המשיבה התנגדה לניכוי מכל וכל, בציינה כי המבקש לא הושם במעצר בגין תיק המס, ובשל העובדה שעיקר העיכובים בתיק המס נגרמו על ידי המבקש ובאי כוחו. המבקש, מאידך, ביקש לנכות מהעונש המוסכם תקופת מעצר בת שבעה חודשים, החל מיום 5.4.06, אז הורה בית משפט לצדדים לתאם ביניהם מועד הוכחות לחודש אוקטובר 2006 ואילך, ועד ליום מתן הכרעת הדין, הוא ה-6.11.06. לטענתו, לולא יומנו העמוס של בית המשפט, היה נקבע דיון הוכחות למועד מוקדם יותר, והוא היה מתחיל לרצות את עונשו בזמן שבו עוד היה עצור בתיק הרצח.

ביום 13.11.06 גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע; וקנס בסך 25,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לנכות מן העונש המוטל עליו בתיק המס את ימי המעצר שבהם שהה במסגרת מעצרו בתיק הרצח, זאת מן הטעם שאין מדובר בימי מעצר הקשורים במישרין או בעקיפין לתיק המס. בית המשפט אף עמד על כך שגם אם המבקש היה עותר למעצרו עד תום ההליכים במסגרת תיק המס, לא היה בכך כדי להועיל לו. שכן, מעצר עד תום ההליכים הינו כלי מניעתי שנועד להגשים את אחד מן האינטרסים הציבוריים העומדים בבסיסו ואשר מנויים בחוק המעצרים. מכאן, שכל עוד לא קיים אינטרס ציבורי המצדיק את מעצרו של המבקש בתיק המס, לא ניתן היה להיעתר לבקשתו, אף אם היא הייתה מוגשת קודם לכן. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי ביום 13.3.07 החליט בית משפט זה על שחרור המבקש מן המעצר בו הוא שהה במסגרת תיק הרצח בכפוף, בין היתר, להפקדת סכום של 250,000 ש"ח. אלא, שהוא נותר מאחורי סורג הבריח משום שביום 13.11.06 הוא החל כאמור בריצוי עונש המאסר במסגרת תיק המס. במאמר מוסגר, יוער כי המבקש ממילא לא עמד בתנאי השחרור שנקבעו.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הערעור נסב סביב החלטת בית משפט השלום שלא לקזז, ולוּ באופן חלקי, את תקופת המעצר בה היה נתון המבקש בתיק הרצח מתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק המס. ערעור זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, תוך שנקבע כי על המבקש לרצות את מלוא תקופת המאסר שהוטלה עליו בתיק המס. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הושתת על שני נימוקים עיקריים: האחד, כי הטעם המרכזי שעמד בבסיס דחיית הדיון בנוגע להסדר הטיעון אינו יומנו העמוס של בית המשפט כי אם העדר פעילות מטעם הצדדים באשר לעניין זה. הנימוק השני הינו, כי בנסיבות המקרה הנוכחי לא הוצגו נימוקים ראויים המצדיקים סטייה מן הכלל הקובע כי חישוב תקופת המאסר תהא מיום גזר הדין. מה גם, שקביעת מועד זה ממילא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. לבסוף, חזר בית המשפט המחוזי ועמד על כך שהפרשה בגינה ישב המבקש במעצר נעדרת כל זיקה לתיק שלפנינו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי המקרה הנוכחי מעורר שתי שאלות בעלות חשיבות משפטית עקרונית ואלו הן: האחת, האם ובאילו נסיבות ניתן לנכות מתקופת מאסר בתיק אחד תקופת מעצר אותה ריצה הנאשם בתיק אחר, כאשר ישנה חפיפה מסוימת בין שתי תקופות אלו ?

השאלה השנייה הינה, האם ככלל כאשר קיימת חפיפה בין שתי התקופות הנ"ל, ראוי לנכות מתקופת המאסר את ימי המעצר שרוצו במסגרת התיק האחר ? לדידי המבקש, יש להשיב על השאלה האחרונה בחיוב, כדי לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בחזקת החפות הנתונה לו, כמו לכל נאשם אחר. כך למשל, אם הוא יזוכה בעתיד מתיק הרצח, יצא כי הוא ישב לחינם במעצר במשך תקופה מאד ארוכה ומבלי שהוא יהיה זכאי לפיצוי אמיתי על הפגיעה הקשה בו. זאת, להוציא את הפיצוי המצומצם הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המבקש סבור, כי כדי לצמצם את הפגיעה בחירותו רצוי להקדים את תחילת עונש המאסר בן השנה שנגזר עליו בתיק המס על חשבון ימי המעצר אותם ריצה.

המשיבה, מאידך, סבורה כי הבקשה דנא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור, מאחר והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, ובפרט נוכח היותה מכוונת כנגד חומרת העונש. זאת ועוד, לדידי המשיבה, לא קמה למבקש זכות קנויה לניכוי ימי המעצר. עוד טוענת המשיבה, כי הסדר הטיעון מקל מאד עם המבקש, ביחס לרף הענישה המקובל בעבירות בהן הורשע, ולכן אין מקום לניכוי ימי המעצר.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות, וכידוע רשות ערעור שלישית ניתנת במשורה, אך במקרים המעוררים שאלה משפט בעלת חשיבות עקרונית החורגת מדלת אמותיהם של הצדדים הישירים לעניין (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). המקרה שלפנינו, כפי שאראה מייד, אינו מעורר שאלה עקרונית שכזו. זאת, מאחר וטענות המבקש נוגעות בעיקרן לרמת הענישה שהוטלה עליו במישור הפרטני, וככאלו הן אינן מעוררת אין אינן מצדיקות ליבון נוסף (רע"פ 1174/97

רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); לנושא הקרוב לענייננו ראו, רע"פ 165/05

י' צ’ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מה גם שהשאלה הכללית הנוגעת לסמכותו של בית המשפט לנכות את ימי המעצר מתקופת המאסר נדונה כבר על ידי בית משפט במספר הזדמנויות שונות בעבר.

סעיף 43 לחוק העונשין מורה כאמור, כי תקופת המאסר "תיחשב מיום גזר הדין, אלא אם בית המשפט הורה הוראה אחרת". הגם שבתי המשפט נוהגים על דרך הכלל, לנכות את תקופת המעצר מן המאסר, הרי שאין הם מחויבים לעשות כן בכל מקרה ומקרה (רע"פ 165/05 הנ"ל). שכן, על פי ההלכה הכללית שקנתה לה אחיזה בפסיקתנו לא קיימת חובה גורפת לניכוי תקופת המעצר, והעניין ממילא נתון לשיקול דעתו של בית המשפט הגוזר את עונשו של הנאשם. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו

בבש"פ 7707/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):

"למעלה מן הדרוש, ייאמר לגופו של עניין, כי למערער לא קיימת זכות קנויה לניכוי ימי המעצר מעונש המאסר שנגזר עליו, וכי השאלה אם ראוי לנכות את ימי המעצר מעונש המאסר מהווה שיקול בין שיקולי הענישה שבית המשפט הגוזר את הדין שוקל במסגרת בחינתו את העונש הראוי...; כך לדוגמא, אם הקל בית המשפט בעונשו של נאשם במישור אחד, ייתכן שיחליט כי אין מקום להוסיף ולהקל עם הנאשם בדרך של ניכוי ימי מעצר, במיוחד אם יהיה בדבר כדי לסטות ממתחם ענישה סבירה וראויה (ע"פ 25/89 כחלון נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 275, 279-280)" ( שם , בפיסקה 7; ראו גם בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל

פ"ד נג(5), 643, 661-660; רע"פ 165/05 הנ"ל).

דעתי היא, כי הלכה כללית זו יש בה כדי לתת מענה הולם אף למקרה דוגמת זה המונח לפניי, בגדרו קיימת חפיפה מסוימת בין תקופת המאסר ותקופת המעצר אותן מרצה הנאשם בשני תיקים שונים. במענה לשתי השאלות הכלליות אותן מעלה המבקש ניתן להשיב, כי לבית המשפט קיימת גם קיימת הסמכות לנכות את ימי המעצר מעונש המאסר שנגזר על נאשם, וכי השאלה האם ראוי לעשות שימוש בסמכות זו, "מהווה שיקול בין שיקולי ענישה שיש לשוקלם לגופם" (רע"פ 165/05 הנ"ל). הנה כי כן, משהתברר כי אין המקרה שלפניי מעורר שאלה בעלת חשיבות עקרונית, די היה בדברים הללו כדי לדחות את הבקשה על הסף.

מעבר לנדרש, אעיר כי המסקנה אליה הגיעו שתי הערכאות שקדמו לי לפיה על המבקש לרצות את מלוא תקופת המאסר שהוטלה עליו בדין יסודה. בהקשר זה נתתי דעתי לכך שהעונש שהוטל על המבקש מקל עימו מאד, בפרט אם מביאים אנו בחשבון את מהות העבירות בהן הורשע, היקפן וחומרתן. בנסיבות אלו, הנני סבור כי לו היה בית המשפט מוצא לנכון להקל עימו פעם נוספת באמצעות ניכוי חלק מתקופת המעצר היה בכך משום פגיעה באפקטיביות הענישה וחריגה ממתחם הענישה המקובל, הסביר והראוי. לכן, הערכאות שקדמו לי לא ראו לנכון - ובצדק -

לצעוד כברת דרך נוספת לקראת המבקש ולהורות על ניכוי חלקי של ימי המאסר.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא.