רע"פ 2473/98 ג'מאל חלבי נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש לבית משפט השלום כתב אישום, הכולל שישה אישומים המתייחסים לעבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. לאחר מספר ניסיונות לקיים ישיבת הקראה, אשר לא יצאו אל הפועל מסיבות שונות הקשורות למבקש, התקיימה ביום 3.7.97 ישיבת הקראה, בה הודיע המבקש, באמצעות בא כוחו, כי הוא כופר בחלק מן העובדות. ביום 10.11.97, מועד אשר נקבע כי תתקיים בו ישיבת הוכחות בתיק, התייצבו נציג המשיבה ובא כוחו של המבקש, אך המבקש עצמו לא התייצב. בפתח הישיבה הודיע בא כוח המבקש לבית המשפט :

"דיברתי אמש עם אשתו של הנאשם שאמרה שהיום הוא הולך לקבל זריקה בקופ"ח ולכן לא יופיע לדיון היום. הנאשם הוא באמת חולה. הוא סובל מלחץ דם גבוה. לפיכך אני חוזר בי מן הכפירה ומבקש להודות בעובדות כתב האישום. הבהרתי היטב למרשי את כל הנושא הזה".

בהמשך הודיע בא כוח המבקש :

"אני הבהרתי היטב ללקוח משמעות חזרה מכפירה בעובדות והודאה בכתב האישום. מרשי הסכים לכך. אין כל כוונה לחזור בנו מהחזרה מהכפירה ... אני מבקש בשם מרשי לנהל את הישיבה היום בהעדרו. אני מודיע זאת על פי בקשתו. אינני סבור שלנאשם ייגרם עוות דין אם יותר לי היום לחזור מהכפירה בשמו ואם יוכרע דינו היום".

לאור זאת החליט בית המשפט:

"א. הנאשם מיוצג על ידי עורך דין. חזקה על עורך הדין שהוא הסביר היטב לנאשם משמעות החזרה מהכפירה. אני מתירה לנאשם לחזור בו מהכפירה בעובדות שבכתב האישום.

ב.החלטתי הנ"ל ניתנה על פי סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982-".

בהכרעת הדין שניתנה נאמר:

"הסניגור הודה בכל העובדות שבכתב האישום בשם הנאשם. בתוקף סמכותי על פי סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982-, ומאחר ובשל הנסיבות שבפני שוכנעתי כי לא יגרם לנאשם עיוות דין בכך שהכרעתי את דינו בהעדרו, אני מוצאת אותו אשם בעבירות שהוא הואשם בהם בכתב האישום".

בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 12.2.98 (לאחר מספר ישיבות שהמבקש לא התייצב בהן), ניתן גזר דין, במעמד נציג התביעה, הסניגור והמבקש עצמו . דינו של המבקש נגזר למאסר בפועל של 8 חודשים, מאסר על תנאי של שמונה חודשים וקנס של 80,000 ש"ח או 7 חודשי מאסר תמורתו.

על פסק דין זה ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי. בערעור זה ייצג את המבקש עורך דינו דהיום (שלא ייצגו בבית משפט השלום). המבקש ביקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו בהתאם לסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982- (להלן: החוק). לטענתו, כפר המבקש במעשים שיוחסו לו, ולא היה מקום לבטל את כפירתו, במיוחד שלא בפניו. עוד טען המבקש כי בא-כוחו הודה באמור בכתב האישום שלא בתיאום עמו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ועל כך מבקש המבקש רשות לערער.

בא כוחו המלומד של המבקש מעלה מספר טענות המעוררות, לגישתו, שאלות מהותיות וחשובות. הראשונה, "האם ניתן להכריע את דינו של נאשם המואשם בעבירות שהן פשע שלא בנוכחותו?" השניה, "פרשנות הסעיפים 126, 128 ו130- לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982-, והקשר בין סעיפים אלה". שלישית, "האם נאשם, שלא נכח בדיון שהיה קבוע להוכחות, ושבא-כוחו חזר בו מהכפירה שהיתה והודה בשמו בעתירות המיוחסות לו, ושהן מסוג פשע , ולאחר מכן נגזר דינו, יכול בשלב הערעור לבקש לחזור בו מהודאתו ולהחזיר את הדיון בעניינו בשנית לבית משפט השלום?". רביעית, "התערבות בחומרת העונש בהתחשב בזהות העבירות ובאי קבלת תסקיר מבחן".

סעיף 126 לחוק קובע כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". על הרציונל העומד בבסיס הוראה זו עמדה כב' השופטת דורנר בבג"צ 7357/95, 1479/96 ( ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד נ(2) 769, 776) :

"לנאשם הזכות להיות נוכח במשפטו. זוהי זכות יסוד, המבטיחה כי נאשם לא יישפט 'מאחורי גבו' וכי תינתן לו הזדמנות להתמודד עם ראיות התביעה ולפרוס את הגנתו. קיומו של משפט הוגן אינו עניינו של הנאשם בלבד, אלא הוא גם אינטרס ציבורי".

(לעניין זה ראו גם ע"פ 1632/95 משולם ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(5) 534, 547 ).

במקרה שבפנינו נכח המבקש בישיבה הראשונה במשפטו, נעדר מן הישיבה השניה, אך שב ונכח בישיבה השלישית, שהתקיימה שלושה חודשים לאחר מכן, ובה נגזר דינו. במסגרת ישיבה זו אף טען המבקש לעונש. לאורך התקופה (בת שלושה חודשים בקירוב) שבין הישיבה השניה והשלישית, לא מצא המבקש לנכון להודיע לבית המשפט בדרך כלשהי, כי מקורה של ההודאה בשגגה, וכי הוא מבקש לחזור בו ממנה. גם כשהופיע המבקש לישיבה השלישית, לאחר שלא התייצב לחלק מן הישיבות שנקבעו, לא נשמע מפיו דבר או חצי דבר בסוגייה זו, והוא אף טען, כאמור, לעונש. נסיבות אלה מלמדות כי המבקש לא נשפט "מאחורי גבו", וכי הוא בחר מרצונו לא להיות נוכח בדיון שהתנהל בעניינו.

השיקולים שבבסיס תקינותו של הליך שהתקיים שלא בנוכחות הנאשם, ודמים בעיקרם לשיקולים עליהם עמד בית המשפט בבג"ץ 7357/95, 1479/96 הנ"ל (בעמ' 777):

"סעיף 128(2) לחוק מאזן בין האוטונומיה של הרצון הפרטי, שבגדרו האדם חופשי, במגבלות מסוימות, לוותר גם על זכות יסוד ... לבין האינטרס הציבורי בנוכחות הנאשם במשפטו. האינטרס הציבורי מתבטא הן בכך שאפשרות התביעה להוכיח את טענותיה - למשל על ידי זיהוי הנאשם על ידי עדיה באולם בית המשפט - לא תיפגע עקב היעדרות הנאשם מן המשפט, והן בכך שלנאשם עצמו לא ייגרם עיוות דין עקב ההיעדרות. עיוות דין לנאשם אינו פוגע בו בלבד, אלא גם באינטרס הציבורי למשפט צדק. אכן, ויתור הנאשם על זכותו להיות נוכח במשפט מהווה שיקול באיזון בין האינטרסים המתנגשים. עם זאת, הוויתור כשלעצמו אינו סוף פסוק. על בית המשפט לעשות שימוש בסמכות שהקנה לו החוק ולאזן בין האינטרסים המתנגשים".

במקרה דנן התממשו שני האינטרסים האמורים במלואם. התביעה לא ניזוקה מאי נוכחות המבקש, ומנגד, מומשה במלואה האוטונומיה של הרצון החופשי של המבקש, שלא להיות נוכח בדיון השני.

טוען בא כוח המבקש, כי טעתה שופטת בית משפט השלום בהתבססה בהכרעת דינה על סעיף 128(2) לחוק. לגישתו, חל על מקרה מעין זה סעיף 130(א) לחוק, אשר מחייב את בית המשפט להזהיר את הנאשם כי יידון שלא בפניו אם לא יתייצב. מבלי להביע עמדה בנוגע לצדקת טענת המבקש, אין בעובדה כי המבקש לא הוזהר על-ידי בית המשפט (אם אכן לא הוזהר), כדי לפגום בתקינותו של ההליך מן הבחינה המהותית, נוכח רצונו של המבקש שלא להיות נוכח בדיון, ואין במקרה זה כל טעם בפסילת ההליך אך ורק בשל אי אזהרתו.

עוד טוען המבקש, כי אין להסתפק בבקשה שלא להיות נוכח בדיון המובאת על-ידי הסניגור וכי בקשה מעין זו חייבת להיעשות באופן אישי על-ידי הנאשם. לעניין זה מקובלים עלי הדברים שנאמרו בת"פ (חיפה) 224/95 ( מדינת ישראל נ' שלום בן נסים אזולאי , תקדין מחוזי, כרך 97(1) עמ' 632) :

"אין בידי לקבל את הטענה כי לשון סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי מחייבת כי הנאשם עצמו יבקש כי משפטו יתנהל שלא בפניו. לו הייתה טענה זו מתקבלת הרי שפירושה המעשי הוא כי בית המשפט לא יוכל לעולם לסמוך על דבריו של עורך דין המופיע בפניו וטוען בשמו של נאשם. זוהי תוצאה אבסורדית שאין הדעת סובלתה ... לפיכך, אני סבור כי מקום שנאשם ייפה את כוחו של עורך דין להתייצב במשפט ולהופיע בשמו, הרי שגם הבקשה כי המשפט יתנהל שלא בפני הנאשם יכולה לבוא מפי הסניגור ואין הכרח כי הנאשם עצמו, במו פיו, יאמר אותה לבית המשפט".

נסיבות המקרה מלמדות, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי:

"המערער חזר בו מעמדתו לגבי ההליך בבית המשפט קמא לנוכח חומרת העונש שהוטל עליו, ולא בגלל שהודייתו, באמצעות סניגורו, לה הייתה הודאת אמת. לאחר סיום ההליך בבית המשפט קמא, הגיע המערער, ככל הנראה, למסקנה כי היה עדיף לנהל את המשפט אחרת, ובאמצעות עורך דין מנוסה יותר אפשר ויכול היה להצליח במשפט יותר מכפי שקרה בפועל. 'תמרון' זה משתלב גם עם אי התייצבותו לחלק מן הישיבות בבית המשפט קמא, אליהן הוזמן".

מכאן, שצדק בית המשפט המחוזי באומרו "כי בענייננו אין בנמצא 'נימוקים מיוחדים' לחזרה מהודיה, ואין זה אחד מאותם 'מקרים נדירים וחריגים' המצדיקים ביטול ההליכים שהתקיימו בבית המשפט קמא".

אשר לטענה על חומרת העונש, כלל הוא כי על עניין זה אין נוהגים לתת רשות ערעור בגלגול שלישי אלא במקרים חריגים ומיוחדים: בר"ע 2853/91 פלוני נגד מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 4809/90 לימור דור נגד מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 7206/96 יאסר אבו זייד נגד מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 1178/97 גדליהו נ' מדינת ישראל , לא פורסם), שהמקרה דנן אינו נכנס בגדרם.

הבקשה נדחית.