רע"פ 2474/08 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את המבקש, על-פי הודאה שמסר במסגרת הסדר-טיעון, בעבירות של תקיפת בת-זוג בנסיבות מחמירות, איומים והיזק בזדון – עבירות לפי סעיף 379 בשילוב עם סעיף 382(ב)(1), וכן סעיפים 192 ו-452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי עובדותיו של כתב-אישום מתוקן שהוגש לערכאה הדיונית, נהג המבקש להטיח באשתו קללות ולאיים עליה כי ירצח אותה, ובשניים מן המקרים אף הכה אותה. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לעשרה חודשי מאסר, תשעה חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו, כך שחמישה חודשים ממנו ירוצו בחופף ושניים במצטבר.

2.

בית-המשפט המחוזי מרכז דחה ערעור שהגיש המבקש כנגד העונש, וקבע כי הערכאה הראשונה איזנה נכון בין השיקולים הצריכים לעניין. בבקשה המונחת בפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

לשיטת המבקש, שגה בית-משפט השלום כאשר גזר לו מאסר בפועל, אף שהוגשו בעניינו ארבעה תסקירים של שירות-המבחן, בהם תוארו הליך הגמילה אותו סיים בהצלחה; שילובו במרכז לטיפול בנפגעי סמים; השתתפותו בקבוצת טיפול המיועדים לגברים אלימים, ורצונו להמשיך בהליך השיקום. כן נכללה בתסקירים המלצת שירות-המבחן שלא להשית על המבקש מאסר, ולאפשר לו להשלים את שיקומו על דרך של הארכת המאסר המותנה שעמד נגדו. עוד טוען המבקש, כי על עצמת השינוי שהתחולל בו מצביעה העובדה שהוא מתמיד מזה זמן רב בעבודה, ואף פעל כדי להעתיק את מקום מגוריו כחלק מן המגמה להתנתק מאורח-חייו הקודם. לבסוף, נטען כי שליחת המבקש למאסר מסכלת את תכליתו של סעיף 85 לחוק העונשין, המאפשר לבית-המשפט להימנע משליחת אדם למאסר, כאשר שוכנע שלא נשקפת ממנו סכנה והדבר יהיה כרוך בנזק בלתי הפיך לשיקומו.

3.

דינה של בקשה להידחות ולו מן הטעם שאין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, כדרישת הפסיקה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), וגם נוכח ההלכה הנוספת לפיה חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות חריגות שבחריגות (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.03.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)) .

אף לגופה, דין הבקשה להידחות. חרף הישגיו השיקומיים המשמעותיים של המבקש, אין בכך כדי לאיין את יתר השיקולים המשמשים לעניין העונש. את הכף לחובתו מטים שני מאסרים קודמים בהם נשא בעקבות התנהגות אלימה, והעובדה שמאסר על-תנאי שהיה תלוי מעל לראשו, לא הרתיעו מלשוב ולנהוג באלימות פיסית ומילולית כלפי אשתו. בהתחשב במשך המאסר שנגזר למבקש, ובכלל זה הפעלתו החלקית בלבד של המאסר על תנאי, סבורני כי לא נפל פגם בפסק-דינו של בית-משפט קמא. בשולי הדברים אוסיף, כי תסקירי שירות-המבחן להם הפנה המבקש, הנם בגדר המלצה המתייחסת אך לשיקום הנאשם – שהוא גורם אחד בלבד ממכלול הגורמים אותם נדרש בית-המשפט לשקול בבואו לגזור את עונשו של נאשם ( ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל , פ"ד לה (4) 313, 318 (1981)).

באשר להפעלתו של סעיף 85 לחוק, זו נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט, הנדרש לוודא, בין היתר, כי לא נשקפת לציבור סכנה מהנאשם. המאסרים הקודמים שהושתו על המבקש, והאופן האלים בו נהג מיד עם שחרורו ממאסר, מובילים למסקנה כי דרישה זו לא התקיימה במלואה, ועל כן נכון היה לקבוע כי אינטרס שיקומו של המבקש נדחה מפני הנזק העלול להיגרם לחברה.

לפיכך, הבקשה נדחית.