רע"פ 2499/06 יתר רחמים חדד נ. מדינת ישראל

המבקש 1 הינו בודק רכב, בעל מניות ומנהל של המבקשת 2, אשר הינה תאגיד המפעיל מכון העוסק בבדיקת כלי רכב לפני עסקאות קניה ומכירה, על-פי רישיון ממשרד התחבורה, בשם "קומפיוטסט יפו" (להלן: המכון).

המבקשים הועמדו לדין בבית-משפט השלום על רקע פרשה שנמשכה בין השנים 1996-2001, בה רומו קוני ומוכרי מכוניות על-ידי אחרים, בנוגע לערכה האמיתי של מכוניות, כל זאת באמצעות ובעזרתם המודעת של המבקשים, כמתואר להלן.

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, הכולל חמישה-עשר אישומים ומאשים את המבקש 1 ב-13 עבירות של לקיחת שוחד, עבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) וב-25 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק. המבקשת 2 הואשמה ב-25 עבירות של קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק.

יחד עם המבקשים הועמדו לדין האחים אילן ועובדיה דוויק (להלן: דוויק) בגין עבירות שונות ורבות, כגון מתן שוחד, עבירה לפי סעיף 291 לחוק; זיוף בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה לפי סעיף 418 לחוק; שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 415 לחוק וכן בקבלת דבר מה במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק. כן הואשמו דוויק יחד עם אביהם, יחזקאל דוויק, בגין אי-דיווח לפקיד שומה על תחילת התעסקות, אי-ניהול פנקסי חשבונות, כמתחייב מהוראות פקודת מס-הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) וכן ב-7 עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה במזיד ובכוונה להתחמק ממס, עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה, עבירה בגין כל שנת מס. כן הואשם אילן דוויק בניסיון להשמיד ראיות, עבירה לפי סעיף 242 יחד עם סעיף 25 לחוק ובהפרעה בשעת מילוי תפקיד, עבירה לפי סעיף 216א(ב) לפקודה.

כתב האישום המפורט מגולל את מעשיהם של דוויק, אשר עבדו בצוותא כסוחרי רכב. דוויק הסתירו את זהותם כסוחרי רכב מפני אזרחים תמימים אשר באו איתם במגע והציגו עצמם כקונים או מוכרים פרטיים של רכבים. במסגרת בדיקת הרכב במהלך המשא-ומתן, הביאו דוויק באופן שיטתי כלי רכב לבדיקה במכון, בו ניתנה להם חוות דעת מוטה לטובתם על-ידי המבקש 1, קרי, כאשר דוויק קנו את הרכב חוות הדעת נטתה להוריד מערך הרכב וכאשר מכרו אותו, "ייפתה" חוות הדעת את מצבו של הרכב. במקרים רבים נבדק אותו הרכב פעמיים- פעם אחת בעת קנייתו על-ידי דוויק ופעם נוספת בעת מכירתו על-ידם. למותר לציין, כי חוות-הדעת בשני המקרים, היו שונות בתכלית. בין לבין, שינו דוויק את מד האוץ (ספידומטר בלע"ז) ברכבים, על-מנת ליצור מצג כאילו אלו צברו מספר קילומטרים נמוך יותר מאשר שצברו באמת. כן הואשמו דוויק ואביהם בכך שלא דווחו לרשויות המס על עיסוקם זה כלל, וצברו הכנסות המגיעות לסכום כולל של כ-8 מיליון ש"ח, אשר לא דווחו ולא שולם בגינם מס כחוק. לבסוף, נטען בכתב האישום, כי במהלך חיפוש שנערך בביתו של אילן דוויק על-ידי חוקרי מס-הכנסה, קרע הלה שלושה מסמכים הקושרים אותו למעשים המתוארים בכתב האישום וניסה להשמידם, ביודעו כי הם עשויים לשמש כראיה בהליך שיפוטי.

בתאריך 5.9.2004 ובהחלטתו המתקנת מיום 11.10.2004 הרשיע בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) את המבקשים בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק. המבקשים זוכו מיתר העבירות שפורטו בכתב האישום. בגין העבירות בהן הורשע המבקש 1 נגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות; שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 75,000 ש"ח. על המבקשת 2 נגזר קנס נוסף של 75,000 ש"ח. הכרעת הדין וגזר הדין בעניינם של דוויק ואביהם אינם מעניינה של בקשה זו.

על פסק דינו של בית-משפט השלום ערערו המבקשים והמשיבה לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) ברוב דעות כנגד דעתה של השופטת שיצר, דחה את ערעור המבקשים וקיבל חלקית את ערעור המשיבה, בקובעו, כי ניתן להרשיע את המבקש 1 באופן אישי כמי שנתן את חוות הדעת המוטה בעל-פה, בכל מקרה בו מופיעה חתימתו על טופס הבדיקה וזאת בשל הודאתו ממנה השתמע כי היה נוכח באופן אישי בעת שנחתם הטופס ובאופן כללי, בשל שיטת הביצוע הדומה באישומים השונים, המהווה סיוע ראייתי לזיהויו של המבקש 1 כמבצע העבירות. בעקבות זאת תוקנה הכרעת דינו של בית-משפט השלום והוחלט, על הרשעת המבקשים בשבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק, כשותפים של דוויק, תוך השארת זיכוי המבקשים מעבירות לקיחת שוחד על כנו. עם קבלת ערעור המשיבה, הוגדל הקנס שהוטל על המבקשים לסך 100,000 ש"ח כל אחד. יתר רכיבי העונש נותרו ללא שינוי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה סומך בא-כוח המבקשים על דעת המיעוט של השופטת שיצר וטוען, כי לא ניתן לזהות בוודאות את המבקש 1 כמי שנתן את חוות הדעת המוטה, וכי בית-המשפט המחוזי ביסס דעתו על חלק קטן מעדותו של המבקש, אשר לא נתמך באופן עקבי בשאר עדותו. כמו-כן, אליבא דבא-כוח המבקשים, שיטת הביצוע לא יכלה להשלים את החוסר הראייתי, שכן השיטה נגעה לטופסי הבדיקה בכתב ולא לחוות הדעת בעל-פה, אשר היוותה את עיקר המרמה וההטיה. כן מלין בא-כוח המבקשים על אי-קיומם של מסדרי זיהוי מסודרים וגביית ראיות נוספות אשר יצביעו על אי-זיהויו של המבקש 1 על-ידי עדי המשיבה. בכך נוצר, לדעת בא-כוח המבקשים, עיוות דין משמעותי, אשר מצדיק מתן רשות ערעור.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית חשובה וכללית, אשר מצדיקה מתן רשות ערעור. כן טוען בא-כוח המשיבה, כי שאלת זיהוי המבקש לא היתה שנויה במחלוקת כלל במהלך המשפט, אלא בערעור בלבד. אליבא דבא-כוח המשיבה, צדק בית-המשפט המחוזי בנותנו משקל יתר לעדותו של המבקש 1 וכן לזיהויו באולם בית-המשפט על-ידי חלק מעדי התביעה, זיהוי אשר לא נחקר בחקירה נגדית על-ידי המבקשים. טופסי הבדיקה החתומים מהווים סיוע אובייקטיבי למשתמע מעדות המבקש 1 עצמו ומזהים אותו אישית כנותן חוות הדעת המוטית, אשר אפשרה את קבלת או מכירת הרכב במחיר לא צודק. לטענתו, אין צורך כלל במסדרי זיהוי במקרה כגון דא, משום שמדובר בעשרות מוכרי וקוני כלי רכב במועדים שונים, ובחוות דעת אשר נחתמה על-ידי המבקש 1 דווקא ולא במקרה פשע יחיד שבוצע על-ידי אלמוני.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. יש לזכור כי בית-משפט השלום ציין בפירוש כי הוא נותן אמון והעדפה מלאים לעדויות עדי התביעה על-פני אלו של המבקשים ודוויק. מקובלת עלי גם הכרעת בית-המשפט המחוזי, כי לא ניתן לתלות הבדלים כה גדולים בחוות דעת, במספר כה רב של מקרים, בפרשנות סובייקטיבית לגיטימית של הערכת מומחה. השיטה הזהה בה רומו כל עדי התביעה, כלומר חוות דעת בעל-פה, מצביעה לפי דוקטרינת "המעשים הדומים", על העובדה כי לא ניתן להצדיק מעשים אלו בתום-לב וללא מודעות לפליליות המעשה (ראה ע"פ 265/64, יוסף שיוביץ ויוסף ראש נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יט(3) 422). מהזהות המוחלטת בשיטת הביצוע ניתן, במקרים מסוימים, להוכיח שעצם מעשה העבירה ( actus reus ) בוצע, או שהנאשם היה המבצע. במקרים מסוימים של דמיון זועק לעין, שיטת הביצוע דומה במקרה זה ל"כרטיס ביקור" או חתימת יד שמשאיר אחריו העבריין, על פיהם ניתן לזהותו (ראו גם ע"פ 648/77 שמואל קריב נ' מדינת ישראל , פ"ד לב 761, בע"פ 595/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

יתר על-כן, המבקש 1 הודה בעדותו שלו על היותו נוכח בזמן חתימתו על טופסי הבדיקה. כדעת הרוב בבית-המשפט המחוזי, לא השתכנעתי מהניסיון להסביר את עדות המבקש 1 בלשון מושאלת. לא די באמירתו הסתמית כי לא בהכרח מתן ההסבר ניתן על-ידי בודק הרכב. כפי שנקבע על-ידי דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי, קבלת האפשרות שגם במקרים בהם חתום המבקש 1 על דוחות הבדיקה- מישהו מבין שני הבוחנים האחרים המועסקים במכון הוא זה אשר נתן את חוות הדעת המוטית, משמעותה הטלת דופי בהם כשותפים להטעיית הלקוחות והונאתם, ללא סיבה אמיתית לכך.

טופסי הבדיקה ועדות השיטה מהוות סיוע לעדותו של המבקש 1 ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה.

העבירות בהן הורשעו המבקשים הינן עבירות חמורות ביותר, הפוגעות באופן חמור במסחר השוטף בשוק המכוניות המשומשות, המתבצע בין אזרחים לא מקצועיים בדרך-כלל. על רקע זה, מעשיהם של המבקשים, אף אם אינם מגיעים לכדי דרגה של עובד ציבור כמשמעו בסעיף 290 לחוק העונשין, בוודאי שיש להם משמעות רבה על ההתנהלות הציבורית ועל כן יש לנקוט ביד קשה כלפי מעשים שכאלו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

משנדחתה בקשת רשות הערעור, הרי שמתייתר הדיון בבקשה לעיכוב הביצוע, והמבקש 1 ימשיך לרצות את עונשו, לאחר שהתחיל בכך בתאריך 5.3.2006.