רע"פ 2508/13 אבי פור נ. יו"ר הועדה לתכנון ובניה תל אביב

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעפ"א 15413-01-13 (כבוד השופטת א' כהן ) מיום 27.2.2013.

ביום 20.10.2010 הוצא צו הריסה מינהלי ביחס למבנה חדש בשטח של 79 מ"ר שנבנה שלא כדין בצמוד לקיר ולמבנה קיימים בשטחו המוניציפאלי של המשיב. ביום 17.11.2010 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (תיק בקשות 01/10/10010025, כבוד השופטת מ' אל-עד קרביס ) שכותרתה "בקשה דחופה לביטול צו הריסה מנהלי". דיון ראשוני נקבע ליום 28.11.2010. לאחר תשע דחיות של מועד הדיון לבקשת המבקש, קבע בית המשפט ביום 8.11.2012 כי הדיון נדחה ליום 13.12.2012 וכי במידה והמבקש לא יתייצב לדיון יאושר צו ההריסה המנהלי לביצוע. ביום זה, משלא התייצב המבקש לדיון, ובנוכחות בא כוחו, אישר בית המשפט את הצו. ביום 2.1.2013 הגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מקומיים "בקשה דחופה בכתב לביטול מיידי ובמעמד צד אחד של החלטה שניתנה בהיעדר המבקש [...]". באותו היום קבע בית המשפט כי אין לבטל את ההחלטה כיוון שהיא ניתנה בהעדר המבקש אשר לא להתייצב לדיון, ולפיכך מדובר בבקשת סרק. במסגרת ההחלטה, חויב המבקש בהוצאות המשיב בסכום של 500 ש"ח. ביום 6.1.2013 הגיש המבקש שתי בקשות חדשות. הראשונה כותרתה "בקשה דחופה בכתב לביטול צו הריסה מנהלי" והשנייה "בקשה דחופה לעיכוב, במעמד צד אחד וללא שיהוי, של צו הריסה מנהלי [...] עד לדיון בבקשה לביטול". כבוד השופט ג' הימן דחה את הבקשה השנייה וקבע כי הגשת אותה הבקשה בפעם השלישית היא פעולת סרק. באשר לבקשה הראשונה, כבוד השופטת מ' אל-עד קרביס קבעה כי יש לדחותה נוכח החלטותיה הקודמות ונוכח החלטתו של כבוד השופט

ג' הימן.

על כך הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. לערעורו, צירף המבקש את החלטת כבוד השופט ג'

הימן, ובדיון ביום 27.2.2013 ציין כי הוא אכן מערער על החלטה זו שהיא אינה ההחלטה בבקשה לביטול הצו, אלא החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע במעמד צו אחד עד לדיון בבקשה לביטול. במסגרת זאת, המבקש טען כי משנמחקה בקשתו הקודמת לביטול הצו ולא נדחתה אין מניעה להגישה פעם נוספת. לטענתו, לא היה צריך לתייק את הבקשה לביטול הצו במסגרת התיק הקיים וכל עוד לא ניתנה החלטה בבקשה זו, הפותחת הליך חדש, יש לדון בבקשתו לעיכוב ביצוע ולבטל את ההחלטה שניתנה לגרסתו ללא דיון. עוד טען כי ההחלטה למחיקת ההליך נעשתה בהעדרו. בית המשפט קבע כי ההחלטה לא ניתנה "בהיעדר", כיוון שבא כוח המבקש נכח בדיון. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את הטענה הנוגעת לסיווג ההליך וקבע כי מקומה במסגרת התיק הקודם ולא כבקשה עצמאית. בהקשר זה ציין בית המשפט כי בקשה לביטול צו אינה יכולה להיות מוגשת שנים לאחר שניתן, וציין כי אף בהליך הפרטני הגיש המבקש את בקשתו הראשונה בנובמבר 2010. מכאן, נקבע כי לא ניתן להתעלם מקיום ההליך המשפטי ולא ניתן להגיש בקשה חדשה לאחר שבית המשפט קבע את שקבע בקשר לאותו צו בדיוק. משכך, נקבע כי החלטותיה של השופטת מ' אל-עד קרביס הן חלוטות ואף לא נטען כנגדן. באשר לערעור על החלטת השופט ג' הימן , הערעור נדחה. בהקשר זה צוין כי ביצוע הצו נדחה מזה שנים בשל התנהגות המבקש ואין כל הצדקה עניינית לעיכוב נוסף.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. במסגרתה, טוען המבקש כי לא הייתה כל מניעה להגיש בקשה חדשה לביטול הצו, משהבקשה הראשונה נמחקה ולא נדחתה לאחר דיון לגופה. מכאן לטעמו יש לקיים דיון בבקשתו לעיכוב ביצוע הצו וכבוד השופט ג' הימן לא עשה כן. לגופו של עניין טוען כי הצו הוצא בגין מבנה קיים וללא תוספת וכי ישנה שגיאה בכתובת ולכן יש לבטל את הצו. עוד טען כי לא קוימה חובת היוועצות בין המשיב לגורמים מקצועיים. באשר להיעדרותו מהדיונים טען כי לא התייצב בשל נסיבות אישיות. עוד טען הוא כי שגה בית המשפט המחוזי משלא דן בטענות הנוגעות לצו, וכי שגה בקביעתו לפיה לא ניתן פסק דין "בהיעדר". לבסוף טען המבקש כי המקרה מעלה סוגיות בעלות חשיבות ציבורית וביניהן האם ניתן לאשר צו הריסה מנהלי בהיעדר התייצבות המבקש.

המשיב מתנגד לבקשה וטען כי הטענה לפיה בית המשפט המחוזי לא דן בטענות הערעור לגופן היא תמוהה, משהערעור בפניו נסוב סביב החלטתו של כבוד השופט

ג' הימן לעניין עיכוב הביצוע. בהקשר זה טען כי החלטתו של השופט ג' הימן ניתנה לאחר החלטות של השופטת מ' אלעד-קרביס, ולאחר שנידונה לעומקה ובעקבות דחיותיו הרבות של המבקש את הדיונים. לטענתו, המבקש נהנה מפרי עבירותיו, וכל מטרתו היא משיכת זמנו של בית המשפט. באשר להליך העיקרי, טען כי משלא התייצב המבקש פעם אחר פעם הוא אינו יכול לומר כי לא ניתן לו יומו וכי הוא למעשה זנח את טענותיו לגופן.

לאחר שעיינתי בהחלטות הקודמות בהליך, בבקשה ובתגובת המשיב על נספחיהן, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המקרה שלפניי אינו מעלה כל שאלה שכזו ואך בשל כך דין הבקשה להדחות.

למעלה מן הצורך אציין כי התנהלותו של המבקש, לכל אורך הדיונים בעניינו, מצדיקה אף היא לכשעצמה את דחיית הבקשה. ראשית, תמוה בעיניי ניסיונו להתלות במחדלו שלו בגינו לא התקיים דיון מלא בעניינו. הכיצד יכול הוא לומר שלא ניתן לו יומו בבית המשפט, כאשר מספר רב של פעמים נדחה הדיון למענו ובשל בקשתו בלבד? על עניין זה נאמר:

"מערכת המשפט העמוסה לעייפה אינה יכולה לגלות סובלנות ואורך רוח כלפי התנהלות מזלזלת ומניפולטיבית מצד בעלי דין. 'יומו' של חלה בבית המשפט ניתן לו, אך הוא בחר, מסיבות השמורות עימו, שלא לנצלו. אין הוא זכאי שתינתן לו הזדמנות נוספת, שהאפשרות לקבלה שמורה לאותם מקרים בהם הייתה סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות [...] ברי כי השאיפה היא לעשות משפט צדק תוך מתן הזדמנות לבעלי הדין להציג בבית המשפט את מלוא ראיותיהם וטענותיהם. אלא שאין להשלים עם התנהגות המסכלת ביודעין ובעזות מצח את האפשרות לקיים הליך משפטי תקין. בענייננו מדובר במקרה מובהק של "התעלמות מדעת" מההליך מצד בעל דין. אכן, הסנקציה שננקטה כלפי חלה אינה קלה. יתכן שהדבר יגרום לו לפגיעה כלכלית ממשית. אלא שכל זאת היה אמור להיות ברור לחלה בטרם החליט שאין הוא מתייצב בבית המשפט" (רע"א 1957/12 חלה נ' כהן

(22.5.2012)).

באותה מסגרת, לא ניתן לקבל את טענת המבקש לכך שההליך בעניינו נמחק בשל מחדלו הוא, ועל כן הוא זכאי לפתוח בהליך חדש כאילו לא עברו שנתיים ימים בהם עניינו טופל בבית המשפט. כמו כן, לא ניתן לבקש רשות ערעור על החלטה לדחות בקשה לעיכוב ביצוע ולכרוך בה את כל העניינים הנוגעים לביטול הצו. שנתיים ימים הושעה צו ההריסה המינהלי בבית המשפט לעניינים מקומיים והמבקש נהנה מכך. בית המשפט לא יתן את ידו לניסיון לנצל לרעה את המערכת המשפטית.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 9.4.13 בענין עיכוב ביצוע צו ההריסה מבוטלת.