רע"פ 2521/12 וג'די נג'אר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, עפ"ת 57972-01-12 (כבוד השופטת ט' חיימוביץ ) מיום 27.2.2012, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט א' אופיר, תת"ע 7063-10-10, מיום 24.1.2012), אשר דחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר.

המבקש הורשע בהעדרו, ולאחר שזומן כדין, בעבירה של נהיגה ברכב העולה באורכו על האורך המותר, כקבוע בתקנה 313(א)(3) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ונגזר עליו, נוכח חומרת העבירה ועברו הפלילי, עונש של שלושה חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס בשיעור של 1,000 ש"ח. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה. משכך, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי היעדרותו של המבקש מההליך בשל הרצון שלא להפסיד יום עבודה אינה מצדיקה את ביטול פסק הדין. כן קבע כי המבקש לא הציג כל ראיות, למעט טענה סתמית, באשר לאי ביצוע העבירה, אשר מצדיקות את ביטול פסק הדין מהטעם של חשש לעיוות דין. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את טענות המבקש לעניין העונש, נוכח רישום פלילי של למעלה מ-100 עבירות. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

במסגרת בקשתו טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התחשב בסיכויי הגנתו באם יבוטל פסק הדין, וכן בכך שלא נתן משקל לעיוות הדין שיגרם לו נוכח חומרת גזר דינו. במסגרת זו, טוען המערער כי די בהכחשה כללית של ביצוע העבירה, המגובה בתצהיר, בשביל להוביל לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור תינתן רק באם ההליך מעורר סוגיה עקרונית או ציבורית חדשה , החורגת מעניינם של הצדדים, שטרם נדונה ( ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). ברף זה לא עומדת הבקשה שלפניי.

לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהעדר, סותרת את תכליתם

של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהיעדר בעבירות דוגמת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהיעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהיעדר חובת ההוכחה כי התקיים טעם מוצדק להיעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עיוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהיעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)). לא מצאתי כי טענותיו של המבקש מעוררות כל סוגיה חדשה שטרם נדונה המצדיקה את קבלת בקשתו.

באשר לעונש שנגזר על המבקש, הרי שזה נבחן על ידי שתי ערכאות, וטענותיו לעניין זה אינן חורגות מנסיבות המקרה הספציפי, ואינן מצדיקות את קבלת הבקשה. למעלה מן הצורך יצוין כי אף לדידי לא נפל פגם בעונש שהוטל על המבקש נוכח חומרת העבירה וריבוי העבירות מסוג זה שביצע בעבר.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, הבקשה לעיכוב ביצוע העונש מתייתרת.