רע"פ 2525/09 פלוני נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום ב בית המשפט

לתעבורה בפתח-תקוה (ת"ד 1289/07) בגין עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 17.11.2006, בשעה 09:30, נהג המבקש ברכב מסחרי ברחוב בן יהודה שבכפר סבא. המבקש נהג בנתיב השמאלי במהירות שאינה פחותה מ- 101 קילומטר

לשעה, וזאת במקום שהמהירות המותרת היתה 60 קמ"ש . באותה העת חצה את הכביש המנוח, שהיה בן 82 שנים, והמבקש פגע בו ברכבו וגרם למותו.

המבקש הודה בעובדות כתב האישום והורשע על פי הודאתו.

ביום 4.6.2008 ניתן גזר דינו של בית המשפט לתעבורה (כבוד סגנית הנשיא א' וישקין ). בבחינת השיקולים לעונש נקבע, כי המבקש נהג במהירות מופרזת במקום בו תנועת הולכי רגל מצויה וכשהיה מודע לתנאי הדרך ולהימצאות הולכי רגל וספורטאים לצידה. עוד נקבע כי אין לקבל את הטענה כי נהגים רבים נוהגים במהירות מופרזת בקטע כביש זה כנסיבה להגנתו. על אף זאת צוין, כי התנהגותו של המנוח אשר חצה את הכביש במקום שאינו מוסדר לכך וחרף קיום גשר להולכי רגל בסמוך אף היא לקתה בחוסר זהירות. עוד צוינו, עברו התעבורתי המכביד של המבקש ומדיניות הענישה המחמירה לגבי תאונות דרכים קטלניות. מן העבר האחר ציין בית המשפט כי המבקש הודה באשמה הודאה מלאה, ובכך חסך סבל למשפחת המנוח, וכן ציין את עברו הנורמטיבי יחסית. כמו כן צוינה המלצת שירות המבחן אשר ערך תסקיר בעניינו של המבקש, כי לא יושת עליו עונש לריצוי מאחורי סורג ובריח מהחשש כי הדבר יגרום לו לנזק נפשי בלתי הפיך. במכלול השיקולים בחר בית המשפט להשית על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; 10 שנות פסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה; צו מבחן למשך שנה וחצי; וקנס בסך 5,400 ש"ח.

הן המבקש והן המשיבה ערעורו על גזר הדין ל בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 102-11-08 ועפ"ג 2486-12-08).

ביום 18.2.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא א' טל וכבוד השופטים מ' פינקלשטיין ו ל' ברודי ), בגדרו נתקבל ערעורה של המשיבה במובן זה שעונש המאסר בפועל שהושת על המבקש הוחמר לכדי 8 חודשים ובוטל צו המבחן. יתר חלקי ערעור המשיבה וערעורו של המבקש נדחו. נקבע כי בנסיבות הענין ועל פי הקביעות העובדתיות של בית המשפט לתעבורה, היינו, מהירות הנסיעה המופרזת ביותר, תנאי הדרך, תנאי הראות הטובים ומודעות המבקש לכך שישנם הולכי רגל בקרבת הכביש, יש להסיק כי רשלנותו היתה משמעותית. בית המשפט אף לא ראה ברשלנותו של המנוח בכך שחצה במקום שחצה, כדי להפחית מחומרת רשלנותו של המבקש או כדי להשפיע באופן דרסטי על העונש הראוי. עוד נקבע כי עברו התעבורתי של המבקש הינו מכביד כאשר זה צבר 36 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה ובהן עבירות בטיחות מובהקות, ובעיקר 6 הרשעות בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת. באשר לנתוניו האישיים של המבקש נקבע כי אמנם אין להתעלם מעברו הנורמטיבי בשירותו הצבאי ומהשפעת התאונה על מצבו הנפשי, ואולם אין הוא חריג בכך ממקרים רבים אחרים, והלכה היא כי שיקולים אלו נסוגים דרך כלל מפני האינטרס הציבורי בהחמרה בענישה בעבירות אלו. לפיכך ובמיוחד לאור קביעתו באשר למידת הרשלנות, החמיר בית המשפט

המחוזי את עונשו של המבקש כאמור.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהתערב בגזר דינו של בית המשפט

לתעבורה, חרף העובדה שזה בחן לעומקם את השיקולים הרלוונטיים ולא עלתה עילה להתערבות של ערכאת ערעור בשיקול דעתו. עוד נטען כי יש בפער הענישה בין הערכאות כדי להצדיק את מתן רשות הערעור.

מנגד טענה באת כוח המשיבה כי הבקשה אינה מעלה כל טענה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, מה גם שעניינה בחומרת העונש בלבד. כן נטען כי פער הענישה אינו כזה המצדיק את מתן רשות הערעור. לגופו של ענין נטען כי לאור נסיבות העבירה וחומרתה, ומדיניות הענישה בעבירות ממין זה, אין מדובר בעונש מופרז ואף להיפך מכך, ומשכך אין מקום להתערבות בית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש בנסיבות המקרה. אין ממש גם בטענת המבקש כי פער הענישה בין הערכאות הקודמות מצדיק את מתן רשות הערעור, משאין מדובר בפער חריג. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופה לא ראיתי בבקשה לרשות ערעור ממש. בחינה של נסיבות המקרה מעלה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעה כי רשלנות המבקש היתה משמעותית. הלה נהג במהירות מופרזת ביותר, כ- 40 קילומטרים לשעה מעל המהירות המותרת, וזאת בדרך עירונית וכאשר הוא מודע לאפשרות כי בצד הדרך מצויים עוברי אורח. יתרה מכך, חרף נהיגתו הפזיזה לא הקפיד המבקש אף להסב את מלוא תשומת ליבו לדרך, ולא הבחין במנוח אף שאין מחלוקת כי תנאי הראות היו טובים. בדין נקבע כי בנסיבות אלו, אין ברשלנות המנוח בכך שחצה את הכביש במקום בו החצייה אינה מוסדרת כדי להפחית משמעותית מאשמתו של המבקש. עוד יש לציין את עברו התעבורתי המכביד ובמיוחד הרשעותיו הקודמות בעבירות של מהירות מופרזת. לאלו יש להוסיף כי עבירות התעבורה הינן בגדר "רעה חולה" בחברתנו אשר לתוצאותיה הקשות עדים אנו למרבה הצער כענין של יום ביומו. תופעה זו עלינו לנסות ולעקור מן השורש וחובה על בתי המשפט ליתן משקל לכך בקביעת עונשם של עברייני תנועה. משכך, אין לי אלא להסכים עם בית המשפט

המחוזי כי העונש הראוי בנסיבות הענין הינו של מאסר לריצוי בפועל, ולא מצאתי כל פגם בפסק דינו. אוסיף, כי ברי שבקביעת העונש מצווה בית המשפט אף לבחון את נסיבותיו האישיות של מי שמצוי בפניו וליתן את המשקל הראוי לנסיבות אלו, ואולם מסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי לא נראה כי נסיבותיו האישיות של המבקש שבפני חריגות במידה המצדיקה את ההקלה היתרה שהקל עימו בית המשפט לתעבורה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 23.4.2009 לעיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 12.7.2009 לא יאוחר משעה 10:00 במזכירות הפלילית ב בית המשפט

המחוזי מרכז, לשם תחילת ריצוי עונשו.