רע"פ 2541/03 אליעזר דלאל נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם, בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בעבירות על סעיפים 220(3) ו- 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), שעניינם מסירת הודעה כוזבת ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה. עבירות אלה בוצעו ביחס להכנסות שנצמחו למבקש מעסק לממכר פיצות ומהשכרת חנות שבבעלותו.

עוד הואשם המבקש בכך שהתחזה בפני חוקרים ממשרד פקיד השומה, שהגיעו לעסקו, בשם כוזב, ולאחר-מכן נמלט ונתפס לאחר מרדף. בגין מעשים אלה ייוחסו לו עבירות של התחזות כאדם אחר – עבירה לפי סעיף 441 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והפרעה במילוי תפקיד – עבירה על סעיף 216א(ב) לפקודה.

2.בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שייוחסו לו, וגזר עליו עונש של 30 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתר על-תנאי. כמו-כן חויב המבקש בתשלום קנס בסך 30,000 ₪.

3.המבקש הגיש ערעור, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על הכרעת הדין ועל גזר הדין. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מן העבירה של מסירת הודעה כוזבת, בקבעו כי לא הוכח שההצהרה ניתנה בתשובה לשאלה או לדרישה של פקיד השומה. ההרשעה ביחס ליתר סעיפי האישום נותרה על כנה. אשר לעונש, בית המשפט דחה ברוב דעות את ערעורה של המדינה, כאשר השופט המר, בדעת מיעוט, סבר כי יש להעמיד את המאסר בפועל על תקופה של 20 חודשים, ולהעלות את סכום הקנס לסך של 100,000 ₪.

4.בפנינו בקשת רשות ערעור על הרשעתו של המבקש ועל חומרת העונש שהושת עליו. המבקש מלין על כך שבית המשפט הרשיעו למרות הקביעה כי הסכומים בהם מדובר נמוכים כנראה מאלה שננקבו בכתב האישום. לטענתו, מאחר וכתב האישום אינו כולל, במסגרת האישום הראשון, את המילים "במזיד, בכוונה להתחמק ממס", כיסוד מיסודותיה של העבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה – אין להרשיעו בעבירה זו. המבקש משיג על קביעתן של הערכאות הקודמות, כי הדו"חות שהגיש היו "סתמיים". עוד טוען המבקש, כי לא הוכחה כוונה מצדו להתחמק ממס. המבקש טוען, כי לא ניתן היה להרשיעו אלא בעבירות לפי סעיפים 216(4) ו- 216(5) לפקודה, שעניינן הימנעות מהגשת דין וחשבון ומניהול פנקסי חשבונות. לחלופין טוען המבקש, כי העונש שהוטל עליו הוא "חמור מעל ומעבר לכל פרופורציה".

5.דין הבקשה להידחות.

בית משפט השלום קבע, כי המבקש ניהל עסק כמפורט בכתב האישום, וכי בשנים 1987-1995 לא הגיש דו"חות שנתיים על הכנסותיו ולא ניהל פנקסי חשבונות. רק לאחר שהחלה חקירה בעניינו, כך נקבע, הגיש המבקש – ביום 5.5.1997 – דו"חות סתמיים על הכנסותיו בשנים 1994-1996. לעניין דו"חות אלה ציין בית המשפט המחוזי, כי המבקש "למעשה 'שרבט' מספרים ומאומה לא מעבר לכך. הדו"חות לא מתבססים על הנהלת ספרים, שהרי אין מחלוקת שהוא לא ניהל כלל ספרים...".

בית המשפט השלום קבע, כי מחדלו של המבקש הוא שיטתי ומכוון, ומצביע על כוונה להתחמק ממס. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי המבקש הפיק הכנסות מהשכרת חנות שבבעלותו, ואף עליהן נמנע מלדווח. בית המשפט ציין עוד כי למבקש "מספר גרסאות לכל נושא וענין ונראה כי האמת אינה נר לרגליו". את ענייניו הכספיים, כך קבע בית משפט השלום, ניהל המבקש באמצעות חשבון בנק על-שם אדם אחר. לכל אלה מתווספת העובדה כי המבקש התחזה לאחר בפני החוקרים, ונמלט מהם. בית המשפט המחוזי הדגיש – ביחס לטענתו של המבקש כי לא הוכחה כוונה להתחמק ממס – ש"ההלכה, כמו גם ההיגיון, אומרים כי העלמת מקור הכנסה מהווה ראיה לכוונה הנדרשת", וכי ההנחה בעניין זה לא נסתרה, במקרה הנדון.

קביעות אלה של הערכאות הקודמות, מבוססות היטב בדין ובראיות, ואין כל עילה להתערב בהן במסגרת ערכאה שלישית. אף טענתו של המבקש כי העונש חמור יתר על המידה, אינה מצדיקה סטייה מן הכלל, לפיו אין בית משפט זה מתערב בשאלת העונש, ב"גלגול שלישי" (רע"פ 8457/99 קולוס נ' מדינת ישראל (תק-על 99(4) 45)). במיוחד כך בענייננו, בו שקלו הערכאות הקודמות את הנסיבות לחומרא ולקולא, והעונש שהוטל על המבקש, אינו חמור כלל, בהתחשב בעבירות בהן הורשע ובנסיבות ביצוען.

מנימוקים אלה כולם, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית משפט השלום בתל-אביב, ביום 5/5/2003, בשעה 12:00.