רע"פ 2564/11 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 54660-08-10, כבוד השופטים צ' סגל – סגן נשיא , מ' יועד הכהן ובן-ציון גרינברגר ) מיום 2.3.2011, במסגרתו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 9344-09, כבוד השופטת א' זיסקינד ) באופן שתקופת עבודות השירות שהוטלה עליו קוצרה לחודש ימים. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 6.9.2008 שלח המבקש לאשתו (בנפרד) מספר הודעות sms

בהן איים עליה כי ירצח אותה במידה ולא יקבל לידו את בתם המשותפת.

ביום 16.3.2009 הודה המבקש בעבירה שיוחסה לו ובית המשפט הורה לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינו לצורך הדיון בשאלת ההרשעה ובגזר הדין. ביום 21.6.2010 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום והטיל עליו עונש של 60 ימי מאסר שירוצה בדרך של עבודות השירות, 60 ימי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן פיצוי למתלוננת בסך של 1,500 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט להלכה לפיה הימנעות מהרשעה הינה החריג לכלל וקבע כי מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים הימנעות כאמור. עוד ציין בית המשפט כי העבירה שעבר המבקש הינה עבירה חמורה, כי המבקש לקח אחריות חלקית בלבד על ביצועה וכי נשקפת ממנו סכנה גם בעתיד. עוד ציין בית המשפט כי הוא מודע לכך שהרשעתו של המבקש תפגע בהמשך העסקתו אך במקרה זה יש להרשיעו על מנת להעביר לו מסר ברור של הצבת גבולות וכן למנוע מהישנותם של מקרים דומים בעתיד.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן מצדיקות במקרה זה נקיטה באפשרות של חטלת עונש ללא הרשעה. בית המשפט התייחס לחומרתה של עבירת האיומים בתוך המשפחה ככלל ולחומרתה של העבירה בה הורשע המבקש בפרט וקבע כי בשל נסיבותיו החמורות של המקרה לא ניתן לבטל את הרשעתו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי לנוכח העובדה שהמבקש התגרש מאשתו תופחת תקופת המאסר שהוטלה עליו לריצוי בדרך של עבודות שירות לחודש ימים.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוען המבקש כנגד הרשעתו והן כנגד העונש שהוטל עליו. בין היתר, טוען המבקש כי הרשעתו תביא ככל הנראה לפיטוריו מעבודתו בשירות המדינה וכי נסיבותיו האישיות מצדיקות את ביטול הרשעתו ולחלופין הקלה בעונשו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מטעם זה בלבד, דין הבקשה להדחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. לעניין ביטול הרשעתו של המבקש, בית משפט השלום דן בהרחבה בשיקולים ובאינטרסים העומדים בבסיס הסמכות להימנע מהרשעה. הימנעות מהרשעה הינה חריג שיופעל רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ביותר, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה לבין חומרת העבירה, וזאת כאשר שיקולי ענישה אחרים אינם נפגעים (ראו: ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נד(3) 685 (2000); ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(4) 869 (2003)). במקרה זה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, האיזון בין נסיבותיו האישיות של המבקש והעובדה כי הוא עלול לאבד את מקום עבודתו, אל מול חומרת מעשיו ושיקולי ענישה והרתעה כלליים אינו מצדיק שימוש בסמכות חריגה זו. אף טענותיו של המבקש לעניין חומרת העונש, דינן להדחות. כידוע, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש ומטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות. אוסיף, כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש מקל במיוחד וזאת לאור החומרה היתרה של עבירת האיומים בתוך המשפחה בכלל והעובדה כי איים על גרושתו כי ירצח אותה במידה ולא יקבל לידו את בתם המשותפת בפרט. אשר על כן, נראה כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי בנסיבות המקרה, אשר מאזן בין כלל השיקולים הרלבנטיים וביניהם גם נסיבותיו האישיות, ולא מצאתי מקום להתערב בו.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.