רע"פ 2578/10 אליהו משה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 5122/09 (כבוד השופטים צ' זילברטל- סג"נ , ג' כנפי-שטייניץ , ר' יעקובי ) מיום 4.3.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 2658/06, כבוד השופטת ר' פרידמן פלדמן ).

לבית משפט השלום בירושלים הוגש כתב אישום בו יוחסו למבקש, עבירה של תקיפת עובד ציבור, ועבירה של איומים. על פי הנטען בכתב האישום ביום 10.1.2005 תקף המבקש מאבטח תחבורה ציבורית אשר שאל אותו לפרטיו. המבקש לא שיתף פעולה, המאבטח ניסה למנוע את הגעתו לתחנת האוטובוס ואמר לו שהוא מעוכב. בתגובה, המבקש הכה באגרופים בפניו של המאבטח, ואף איים עליו. לאחר שמיעת ההוכחות הרשיע בית משפט השלום את המבקש במיוחס לו וביום 30.11.2009 גזר עליו מאסר בפועל למשך 8 חודשים, וכן הופעל מאסר על תנאי של 16 חודשים, חלקו בחופף וחלקו במצטבר, כך שסך הכל ירצה המבקש 18 חודשי מאסר. בנוסף נגזר עליו מאסר מותנה. בית משפט השלום קבע כי מעשיו של המבקש חמורים ביותר, ויש להביא בכלל חשבון את עברו הפלילי העשיר, ואת העובדה כי העבירות בוצעו כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. באיזון בין כלל השיקולים נגזרו על המבקש העונשים כפי שפורטו לעיל.

המבקש ערער על גזר הדין לפני בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר ביום 4.3.2010 דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום אשר הביא בחשבון את כלל השיקולים. עוד נקבע כי המבקש לא ניצל את הזדמנויות שניתנו לו בעבר והוא פעם אחר פעם גורם נזק לציבור ויש צורך להרחיקו מהחברה על מנת שלא ישוב ויפגע בה. כמו כן, נקבע כי בית משפט השלום נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המבקש, אולם במכלול הנסיבות לא היה מנוס מקביעת עונש מאסר לתקופה שנקבעה.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור לבית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. המקרה שלפניי לא מעורר שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. הדעת אינה סובלת מעשי תקיפה של נציגי החוק אשר עושים את עבודתם נאמנה למען שמירת הסדר הציבורי ובטחון הציבור. יש להוקיע מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם הפרעה לעובדי ציבור במילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה בנציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.1988)). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם ( רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.8.2008). ראו גם ע"פ 6642/09 גביש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.12.2009)).

המקרה הנוכחי חמור שבעתיים, שכן המבקש לא היה נכון לנצל את ההזדמנויות שניתנו לה בעבר ולנתק עצמה ממעשי עבירה, אלא במקום זאת חזר וביצע עבירות כאשר היה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על תנאי. בנסיבות כגון אלה אין מקום לכך שבית המשפט ישליך יהבו על הבטחותיו החדשות כי לא יחזור לסורו, ויש לנקוט בענישה מרתיעה. בית משפט השלום פירט בגזר דינו את מעלליו של המבקש לאחר אירוע נשוא כתב אישם זה:

"מאז העבירה נשוא התיק הנוכחי, בינואר 2005, עבר הנאשם עבירות רבות נוספות בגינן נדון גם לענשי מאסר בפועל: בגין עבירות רכוש ואלימות, שנעברו מספר חודשים לאחר העבירה הנוכחית, נדון הנאשם ביום 26.9.05 למאסר למשך 9 חודשים. בגין עבירות רכוש נדון במאי 2006 למאסר למשך 5 חודשים. בגין איומים נדון בפברואר 2007 למאסר למשך כארבעה וחצי חודשים. בגין הסגת גבול נדון במאי 2007 למאסר למשך חודשיים. בגין עבירה נוספת של הסגת גבול נדון הנאשם בשנת 2008 למאסר כולל של 12 חודשים. בגין החזקת סכין נדון הנאשם ביולי 2008 למאסר למשך 4 חודשים. כל אלה בגין עבירות שנעברו לאחר העבירה נשוא תיק זה, ואשר מעידות על הנאשם כמי שלא שיפר דרכיו בזמן שחלף מאז".

הדברים מדברים בעד עצמם, ואכן נראה כי העונש אשר נגזר על המבקש הולם את חומרת מעשיו ואת הסכנה הגלומה ממנו, וייתכן שללא השיקולים לקולה היה מקום להטיל עליו עונש חמור מכך. בנוסף לכך לא נראה כי נפל פגם בהפעלת עונש המאסר המותנה והקביעות של הערכאות הקודמות בעניין זה מנומקות ומבוססות בהלכה הפסוקה (ראו ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(6) 119, 134 (2005). ראו גם ע"פ 1872/98 אבו טאלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.1999); ע"פ 3869/09 סלימן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.12.2009)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב ביום 16.5.10 לא יאוחר משעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונוש.