רע"פ 2586/10 אלי אסולין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה בעפ"ת 8491-12-09 (כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 14.2.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ברמלה (ת 6664/08, כבוד השופטת ש' קמיר וייס ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בגין נהיגה במהירות של 151 ק"מ

העולה על מהירות של 100 ק"מ המותרת על פי התמרור שמוצב בדרך בה נסע. המבקש זומן לדיון בבית המשפט, אך לא התייצב, והוא נדון בהיעדר לפסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 9 חודשים, קנס ופסילה על תנאי. המבקש הגיש בקשה לבית המשפט לתעבורה לביטול פסק הדין וביום 16.11.2009 דחה בית המשפט לתעבורה את הבקשה.

המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי מרכז, אשר ביום 14.2.2010 דחה את הערעור בקובעו כי המערער זומן כדין ואין כל הצדקה לביטול פסק הדין של בית המשפט לתעבורה. כמו כן נקבע כי ייפוי כוח לעורך דין שניתן על ידי נהגת אחרת, אינו מהווה הודאה בעובדות כתב האישום, ועל כן טענתו של המבקש בדבר קיומה של נהגת אחרת המודה בביצוע העבירה נדחתה. לעניין העונש נקבע כי לאור עברו התעבורתי של המבקש נראה כי נשקפת ממנו מסוכנות למשתמשי הדרך, ועונשו אינו לוקה בחוסר סבירות המחייב התערבותה של ערכאת ערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, שכן עולה ממנו סוגיה עקרונית בדבר שפיטת נאשם שלא פניו כאשר קיים אדם אחר המודה בביצוע העבירה. לטענתו הוא לא קיבל לידו את הזימון לדיון בבית המשפט ועל כן השימוש בחזקת המסירה ובחזקת הבעלות יוצר עיוות דין חמור שהביא להרשעת אדם חף מפשע, למרות שבידיו טענות ממשיות לסתירת החזקות שבדין.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות שצורפו, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, וחרף טענותיו המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים לתת פסק דין בהיעדר הנאשם משקף את " האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי " (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)). הוראות החוק בעניין מתן פסק דין בהיעדר אינן בעלות גוון טכני, אלא בבסיסם עומדים שיקולים מהותיים ביותר. הם נועדו למנוע "מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו" (רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 793, 799 (2003)). על כן, היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין.

בנסיבות העניין אין בטענות המבקש הצדקה לביטולו של פסק הדין. המבקש זומן כדין לדיון, ואין בידו שום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. על כן אין הוא יכול להלין אלא על עצמו (ראו רע"פ 10319/07 פדידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2007)). אף לגופו של עניין נראה כי בית המשפט המחוזי בחן את כלל טענותיו ודחה אותם בצורה מבוססת ומנומקת. כמו כן, אף לא שוכנעתי כי פסק הדין יוצר עיוות דין המצדיק את ביטולו בהתאם להלכה הפסוקה של בית משפט זה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.