פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2658/07 - א'
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש:
ולאדי יעקובוב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של
בית-המשפט המחוזי תל-אביב-יפו מיום 15.3.07 בע"פ 70496/06 שניתנה על-ידי
כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא, ש' ברוש ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד גילה
גואטה-אניסימוב
החלטה
1.
בית-משפט השלום בכפר-סבא הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של הסגת גבול, גניבה והחזקת מכשירי פריצה – עבירות לפי סעיפים 447(א), 384, 409, כולם בתוספת סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. במסגרת הסדר הטיעון, נתבקש בית-המשפט לגזור למבקש (שהיה מיוצג בידי סנגור), שמונה חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, וכן להפעיל ארבעה חודשי מאסר על-תנאי שרבצו לפתחו, בחופף לעונש המאסר. בית-המשפט קיבל את ההסדר וגזר את העונש עליו המליצו הצדדים.
2.
המבקש ערער על חומרת העונש בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הוא טען כי עקרון אחידות הענישה הופר בעניינו, מאחר ובאירוע הפלילי נטלו חלק מבצעים נוספים, והעונשים שהושתו עליהם היו קלים מהעונש שנגזר לו. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהדגיש מהן הנסיבות המייחדות את המבקש בהשוואה לשותפיו:
"מדובר במי שהגיע להסדר טיעון כשמאחוריו הרשעות באותו תחום, שתסקיר שירות המבחן לגביו היה תסקיר גרוע, וזאת לאחר שכבר התנסה בפיקוח של שירות המבחן בתיק קודם. מדובר במי שתלוי היה ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה שאומנם ניתן היה תיאורטית שלא להפעילו, אולם גם נוכח ההסדר וגם בהתייחס לשאר הנסיבות האישיות ונסיבות המקרה ולתסקיר – לא היה מקום לעשות כן".
כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו אותן טענות ששימשו אותו בערעורו, היינו, כי בית-משפט קמא חרג מעקרון אחידות הענישה.
3.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים שעניינו של המבקש אינו נמנה עליהם (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). אף לגופו של עניין לא מצאתי כי הוכחה עילה אשר עשויה להביא להקלה בעונש. עקרון אחידות הענישה אינו אלא אחד השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לגזור את עונשו של נאשם, ומשקלו משתנה ממקרה למקרה (השוו: רע"פ 8310/05 שוורץ נ' מדינת
ישראל , לא פורסם). באחת הפרשות (ע"פ 11294/03 פואקה נ' מדינת ישראל , לא פורסם, פיסקה 7) התייחסתי אף אני לכך:
"הכלל בדבר אחידות בענישה נדון רבות בפני בית משפט זה, ותמציתו היא שמקום בו מורשעים שניים בביצוע עבירה בצוותא-חדא, הכלל הוא כי אחריותם המשותפת תבוא לידי ביטוי בעונש זהה שיוטל עליהם (ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6), 738, 752). עם זאת, גם נקבע כי "אין בית המשפט דוגל בסטנדרטיזציה של עונשים, וכי הסמכות הרחבה שניתנה לבית המשפט בקביעת מידת העונש באה לאפשר לשופט להתאים את העונש לא רק לפי חומרת העבירה, אלא לפי כל הנסיבות, ושעליו לקחת בחשבון את הנאשם שבפניו, עברו, סגולותיו, ומניעיו בבצעו את הפשע" (ע"פ 398/77 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(1), 517). באשר "עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל ויכול שיחרוג מפני עקרונות וערכים אחרים" (ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(2) 817, 822; ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 433; ע"פ 392/88 דנזאשווילי נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(3) 309)".
ויודגש, עובר לגזירת עונשו של המבקש משפטיהם של המעורבים האחרים בפרשה כבר הסתיימו, ומותר להניח כי הוא ידע היטב מהם העונשים שהושתו עליהם. חרף זאת, הוא בחר לצרף את הסכמתו להסדר הטיעון שהוצע לבית המשפט, וגם מטעם זה אין בידו להצביע על עילה לקבלתה של רשות לערער.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ט' בניסן תשס"ז (28.3.07).
ש
ו פ ט