רע"פ 2749/06 בית רוז (ר.א.מ.)בע"מ נ. מדינת ישראל

1.ביום 23.9.97 נפל אל מותו אבו מעילק יחיא ז"ל (להלן:"המנוח"), פועל בניין שעסק בביצוע עבודות טייח בבניין שנבנה אז בתל-אביב. מותו נגרם כתוצאה מנפילה מגובה רב, דרך פיר פעור שהיה צמוד לקיר החיצוני של הבניין. בעקבות אירוע זה הועמדו לדין המבקשת וכן רוז מישב, מי שנמנה על בעלי מניותיה של המבקשת ושימש כמהנדס הקונסטרוקציה של הבניין (להלן:"המבקש").

בכתב-האישום נטען, כי מותו של המנוח נגרם עקב רשלנותם של המבקשים, אשר לא דאגו לבטיחות העובדים באתר הבנייה; לא הורו על הפסקת עבודות הטייח עד אשר יגודרו פתחים שנפערו ברצפתן של קומות המבנה; ולא דאגו לגידור הפתחים או לכיסויים כדי למנוע נפילות. נוכח כל אלה, יוחסה למבקשים עבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ועבירה של אי-קיום הגנה מפני נפילה לפי תקנות 8, 9, 79(1) ו-81 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח-1977.

2.בית-משפט השלום הרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם. בהכרעת-הדין נקבע, כי ביום התאונה, לא היו הפתחים ברצפת הקומה ממנה נפל המנוח מגודרים או מכוסים כנדרש לפי תקנה 79(1) לתקנות הבטיחות בעבודה. עוד נקבע, כי קיומם של הפירים, כמו גם הסכנה שנשקפה מהם, היו בגדר ידיעתו של המבקש, שכן, לקביעת בית-המשפט, הוא ביקר באתר הבנייה מדי יום, עקב מקרוב אחר הנעשה בבניין והכיר כל פרט בו. לבסוף, נדחתה טענת המבקש, לפיה אין להטיל עליו את האחריות לתאונה הואיל ובאתר היה מנהל עבודה שאחריותו כללה גם את נושא בטיחותם של העובדים. נקבע, כי אחריותו של מנהל העבודה באתר הוגבלה לביצוע עבודות השלד בלבד, וכי נוכח הוראת תקנה 5(א) לתקנות הבטיחות בעבודה, לא ניתן לראותו כאחראי למילוי הוראות בטיחות בקשר לעבודות שביצוען הופקד בידי אחרים (עמ' 9 להכרעת-דינו של בית-משפט השלום). לסיכום קביעותיו בחלק זה, ציין בית-המשפט, כי באתר הבניה לא היה מנהל עבודה, וכי יש לראות את המבקשים כ"מבצעי העבודה", וככאלה הם היו חייבים לקיים את הסדרי הבטיחות הקבועים בתקנות הבטיחות.

בעקבות ההרשעה חויבה מבקשת 1 לשלם קנס בסך 10,000 ש"ח, בעוד שעל מבקש 2 הושתו שני חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, ארבעה חודשים מאסר על-תנאי, וכן קנס בסך 15,000 ש"ח.

3.המבקשים הביאו את השגותיהם כנגד פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ועיקרן כוון כנגד קביעותיה של הערכאה הדיונית באשר למעמדם כמבצעי הבניה, וכנגד הקביעה בדבר אחריותם לבטיחות העובדים באתר, ובהתאם, להתרחשות התאונה. מפי המבקשים נטען, כי התאונה התרחשה קודם לסיומן של עבודות השלד, ומשכך, מנהל העבודה שנשכר לצורך ביצוע עבודות אלה, נושא באחריות לבטיחותם של העובדים.

4.בית-המשפט דחה את ערעורם של המבקשים, תוך שהוא מחרה מחזיק אחר קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית-משפט השלום, ומותיר את הרשעתם של המבקשים, כמו גם את העונש שנגזר להם, על כנם. את הכרעת-דינו סיים בית-המשפט באומרו את אלה: "סוף-דבר, ניתן לקבוע, כי המערערים היו 'מבצעי הבניה' בעת שנפגע המנוח ... המערערים חבו חובת זהירות למנוח ומשהתרשלו ולא מינו מנהל עבודה כנדרש על פי התקנות, הרי שהאחריות לבטיחותו של המנוח, כמו גם שאר הפועלים באתר, חלה על המערערים" (עמ' 29 להכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי).

עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וזאת על יסוד הטענות אשר שימשו אותם בערעורם.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית, לרוב משפטית, החורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש (רע"פ רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9392/02 מסארווה נ' מדינת ישראל ; רע"פ 6115/03 דדוביץ נ' מדינת ישראל ). הבקשה שבפני - המנוסחת כערעור בזכות לכל דבר ועניין, ונסבה כולה סביב פרטי הרשעתם של המבקשים – אינה מעלה שאלה מעין זו, ומסיבה זו בלבד, דינה דחייה. השגותיהם של המבקשים כנגד האישום שיוחס להם נדונו בהרחבה בידי שתי ערכאות, ומשלא נמצא בהן כל חידוש או קושי, איני רואה מקום לדון בהן בשלישית.

הבקשה נדחית.