רע"פ 6115/03 ציון דדוביץ נ. מדינת ישראל

לבית משפט השלום בירושלים הוגש כתב אישום נגד המבקש, בו נטען כי הוא ושניים נוספים בעטו ברכבו של אחד אחמד אעידה (להלן - המתלונן), אשר נמצא עם מכוניתו בסמוך ליישוב מיצד ב', לצורך בחינת חלקת אדמה סמוכה שבבעלותו. כתוצאה מן המעשים האמורים נשברה המראה השמאלית של כלי הרכב. עוד הואשם המבקש, כי בעת שאחזו שני שותפיו למעשה את המתלונן, הכה בפרצופו של המתלונן באמצעות אגרופיו ואף בעט בו והכהו ביתר חלקי גופו. בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא י' צור) הרשיע את המבקש בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (סעיפים 379 ו-382(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)) והיזק בזדון (סעיף 452 לחוק העונשין). בגין עבירות אלו נידון המבקש לשמונה חודשי מאסר, מתוכם ארבעה חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות, והיתרה על תנאי. כמו כן, חייב בית המשפט את המבקש לפצות את המתלונן בסכום של 1,500 ש"ח. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. בית המשפט (כב' השופטים מ' נאור, מ' ארד ו-ב' אוקון) דחה את הערעור, בציינו כי אין הוא רואה יסוד להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. עוד נפסק, כי בהתחשב בנסיבות המקרה, העונש אשר הוטל על המבקש אינו חמור כלל. מכאן הבקשה שלפניי ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דינה של הבקשה להידחות. הכלל הוא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים, בהם עולות שאלות שחשיבותן המשפטית חורגת מגדר עניינם הישיר של בעלי הדין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123; רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה דנא הטענות המועלות בגדר הבקשה מופנות, רובן ככולן, כנגד ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. ממילא, אין העניין נמנה על אותם מקרים חריגים הנזכרים לעיל. אף בהשגתו של המבקש על חומרת עונשו אין כדי להצדיק היענות לבקשה, שכן הלכה היא כי טענות כנגד חומרת העונש אינן מקימות, דרך כלל, עילה למתן רשות ערעור (למשל, רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) ; רע"פ 4938/98 א'חליל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

הבקשה נדחית, איפוא, בלא צורך בתשובה.