רע"פ 996/06 יוסף ארביב נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום מתוקן שהוגש לבית-משפט השלום בנתניה נטען, כי המבקש - בעליו של מתקן מגלשות מים בחוף סירונית בנתניה - החזיק במתקן בדרך רשלנית ולא נקט באמצעי זהירות המתחייבים נוכח הסכנה שנשקפה מן השימוש בו. בין היתר נטען, כי המבקש לא שעה להוראת מהנדס בטיחות שבדק את מתקן המגלשות ולא קיבל אישור של מהנדס בניין באשר לחוזקן. עוד נטען, כי המבקש אפשר לבאי החוף להשתמש במתקן, חרף כך שהיה ער לליקויים בטיחותיים שבו ולקורוזיה שפשתה בעמודים התומכים. נטען, כי התרשלותו זו של המבקש הביאה לקריסת אחת המגלשות ביום 10.6.01, שכתוצאה ממנה נפצעו שניים מששת הגולשים שהיו אותה עת על המגלשה. נוכח כך, הואשם המבקש בעבירות של חבלה ברשלנות ובמעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיפים 341 ו- 338(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (בהתאמה).

2.בהליכים שהתקיימו בפני בית-משפט השלום בחר המבקש שלא להעיד ולא להביא עדים מטעמו, בנימוק שהראיות שהובאו מטעם התביעה אינן מגלות כל אשמה. השקפתו של בית משפט השלום היתה שונה, והוא קבע כי קיימות "ראיות מצטברות המעידות על אחריותו של [המבקש] ועל רשלנותו בניהול המקום ובפיקוח עליו" (עמ' 40 להכרעת-הדין), וכי בחירתו שלא להתייחס לראיות התביעה ולא ליתן להן הסבר אלטרנטיבי, מהווה חיזוק לראיות אלה.

לגופו של עניין נקבע, כי קריסת המתקן נבעה מקורוזיה עמוקה שנמצאה במרבית החיבורים בין העמודים התומכים למגלשה, וכי המבקש לא טיפל במתקן בצורה הולמת, אף שהאחריות לכך הייתה מוטלת עליו, וחרף כך שידע כי יש צורך בבדיקת חוזקו של המתקן נוכח הנחייתו של מהנדס הבטיחות. לנוכח האמור הורשע המבקש בעבירה של חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק, וזוכה מעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(4) לחוק, הואיל ובית-המשפט סבר כי הסעיף - לפי נוסחו - אינו חל על המבקש, ואינו יכול לדור בכפיפה אחת עם אישום לפי סעיף 341 לחוק.

נוכח הרשעתו, נגזרו למבקש ארבעה חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם קנס בסך 1,000 ש"ח ולפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום של 1,500 ש"ח.

3.המבקש הביא את השגותיו כנגד הכרעת-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו טען כי לא התרשל בתחזוקת המגלשות, שכן תשעה ימים עובר למועד התאונה אושרה הפעלתן בידי מהנדס הבטיחות, לאחר שליקויים שונים עליהם הצביע תוקנו. משכך, טען המבקש, חרף קריסתן של המגלשות לא ניתן לייחס לו רשלנות. המבקש הוסיף וציין, כי הוא היה ער לכך שהאישור שניתן להפעלת המגלשות היה כפוף לאישורו של מהנדס בניין, אולם לא הוכח כי בדיקת מהנדס בניין הייתה מונעת בהכרח את הקריסה.

4.ערעורו של המבקש נדחה. בית-המשפט המחוזי (סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר) לא מצא עילה לשנות מהכרעת-דינו של בית-משפט השלום, הן נוכח התרשמותו כי הכרעת-הדין הייתה מבוססת ומעוגנת היטב בחומר הראיות, והן נוכח הימנעותו של המבקש ממתן עדות.

5.כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. זאת עושה הוא על יסוד אותן הטענות אשר שימשו אותו בפני ערכאות קמא, עליהן הוא מוסיף את הטענה לפיה שגו הערכאות בכך שייחסו משקל ראייתי מוגזם לויתורה של הסנגוריה על העדת המבקש ועל העדתם של עדי הגנה אחרים.

7.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית, החורגת מגדר עניינו הצר של המבקש (השוו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123; רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2001(3) 2135; רע"פ 9392/02 מסארווה נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2002(3) 166; רע"פ 6012/03 עסל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 6115/03 דדוביץ נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2003(2) 3214). הבקשה שבפני, נסבה כל כולה סביב פרטי הרשעתו של המבקש ולפיכך היא אינה מעלה כל שאלה מעין זו, ומסיבה זו בלבד - דינה דחייה. יתרה מכך, מרבית הטענות שמעלה המערער מיועדות להשיג על קביעות שבעובדה אשר יצאו מלפני ערכאות קמא, וכידוע, בקביעות מעין אלה, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן בגלגול שני, להתערב.

הבקשה נדחית.