פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2762/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עמוס דאבוש
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 70082/06 מיום 16.2.06 שניתן על ידי כבוד סגנית-הנשיא
ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר
בשם המבקש: עו"ד יובל
נחמני
בשם המשיבה: עו"ד יאיר
חמודות
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בנתניה (ת"פ 3987/05) בגין ארבע עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 יחד עם סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של הטרדה באמצעות הטלפון לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב-1982; עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין; עבירה של הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק העונשין; ועבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין.
על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.9.05 המבקש, אשר היה באותה עת כבן 20 שנים, תקף שלא כדין את המתלוננת, אשר הייתה בת כ-17 שנים, בעט בה והכה אותה בפניה ובחלקי גופה השונים. מעשים אלו בוצעו על רקע הודעתה של המתלוננת כי בכוונתה לסיים את קשר החברות עם המבקש. בהמשך, כך על-פי המתואר בכתב האישום, המבקש אף איים לפגוע בחייה של המתלוננת, בחייו של אדם נוסף אשר שהה עימה ובעצמו, תוך שהוא אוחז בידו בגרזן. שעות ספורות בלבד לאחר קרות האירועים האמורים, המבקש שוב תקף את המתלוננת. שוטרים שנכחו בקרבת מקום והבחינו במעשיו של המבקש, ניסו למנוע בעדו מלהכות את המתלוננת, אולם המבקש נקט באלימות פיזית ומילולית אף כלפיהם.
ביום 8.12.05 הרשיע בית-משפט השלום בנתניה (כבוד סגנית-הנשיא ר' לורך) את המבקש על-פי הודאתו בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן וגזר עליו שמונה חודשי מאסר בפועל וששה חודשי מאסר על תנאי.
על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר וי' שיצר) קיבל את הערעור, ביום 16.2.06, והעמיד את עונשו של המבקש על שנתיים מאסר בפועל, בנוסף לעונש המאסר על תנאי שגזר עליו בית-משפט השלום. בפסק-דינו הבהיר בית-המשפט המחוזי, כי לאור התנהגותו האלימה וחסרת המעצורים של המבקש יש מקום להחמיר עימו בדין. כמו-כן, ניתן בפסק-הדין משקל של ממש לצורך השמירה על בטחונה של המתלוננת ושל אנשים נוספים.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי משהחמיר באופן משמעותי בעונש שהוטל עליו. לטענת המבקש, הפער הניכר בין העונש שהשיתה עליו הערכאה הדיונית לבין זה שגזרה עליו ערכאת הערעור מעורר מספר שאלות עקרוניות המצדיקות סטייה מן ההלכה הנוגעת לדיון בפני ערכאה שלישית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו (3) 123, (להלן: הלכת חניון חיפה )). בנוסף, מלין המבקש על כך, שבית-המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבות חייו הקשות ועל כך שלא הורה על עריכת תסקיר משלים בענייננו עובר למתן פסק-הדין.
מנגד, המדינה אשר נסמכת על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, מבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. עיקר טענתה הוא, כי בקשת רשות הערעור דנן, אשר מכוונת כנגד חומרת העונש בלבד, אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה בחינה מחודשת של העניין בפני ערכאה שלישית.
דין הבקשה להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .
זאת ועוד, הלכה ידועה היא, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ורע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מן הסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. אף על פי שלא נעלמו מעיניי נסיבות חייו הקשות של המבקש, כפי שהדבר משתקף בתסקיר שירות המבחן, סבור אני, כי העונש שהוטל עליו מבטא באופן הולם את חומרת מעשיו. אין להשלים עם התנהגותו שלוחת הרסן של המבקש, אשר החליט למנוע מן המתלוננת להיפרד ממנו בכל מחיר אפשרי, תוך שהוא נוהג באלימות כלפיה וכלפי כל מי שנקלע בדרכו, ובכלל זה אף שוטרי משטרת ישראל. בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, בהתבסס על מסכת האירועים האלימה בה היה מעורב המבקש, כי נשקפת מן האחרון סכנה של ממש, הן למתלוננת והן לאחרים, שיש בה כדי להצדיק את הארכת תקופת מאסרו. הגם שהמתלוננת הביעה בפני בית-משפט השלום את רצונה לשוב ולחדש את מערכת היחסים עם המבקש, הרי שבית-המשפט מחויב להטיל על המבקש עונש המבטא כראוי את חומרת מעשיו ואת סלידת החברה ממעשים אלו.
אף את הטענה, כי שומה היה על בית-המשפט שלערעור להורות על עריכת תסקיר משלים בעניינו של המבקש אין בידי לקבל, וזאת מן הטעם שהתסקיר אשר הוגש לבית המשפט הוכן אך כחודשיים קודם לכן.
בנסיבות אלו, איני רואה מקום להתערבות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, ג' באייר תשס"ו
(1.5.06).
ש ו פ ט