רע"פ 277/09 סרגיי מורוז נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (פ"ל 1155/05) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) יחד עם סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) יחד עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; ועבירה של אי ציות לרמזור אדום, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 4.10.2005 סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, נסע המבקש ברכב מסחרי ברחוב החשמונאים בבת-ים לכיוון מזרח. בהגיעו לצומת הרחובות החשמונאים-יוספטל, ביצע פניית פרסה בעת שדלק רמזור אדום בכיוון נסיעתו. בבדיקת שכרות שנערכה למבקש סמוך למועד האירוע במכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בדמו הוא 745 מיקרוגרם לכל ליטר אוויר נשוף.

ביום 11.1.2007 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט ש' איזקסון ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת על סמך הודאתו. ביום 17.9.2008 גזר עליו בית המשפט שישה חודשי מאסר בפועל שיבוצע על דרך עבודות שירות; עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות, עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או עבירה של נהיגה בזמן פסילת רישיון; הפעלת מאסר על תנאי של חמישה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו מיום 24.3.2004 (דו"ח מספר 3432014011), שהוטל על ידי בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע, באופן חופף למאסר בפועל לעיל; 50 חודשי פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה; עשרה חודשי פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רישיון למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות, עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של סירוב לתת דגימת דם, שתן ונשיפה; וקנס בסך 1,500 ש"ח. בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש עונשים אלו לאחר ששקל לקולא את התרשמותו של שירות המבחן מהמבקש, כי הלה מנסה לחזור לחיים נורמטיביים לטובת פרנסת משפחתו, לאחר שנולדה לו בת לאחרונה.

המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"פ 70745/08). בערעורו טען כי הוא עושה מאמצים להיגמל מהתמכרות לאלכוהול מאז נולדה בתו ולאור העובדה כי שיקם את חייו, העונשים אשר נגזרו עליו חמורים יתר על המידה ויש מקום לבטל את עונש המאסר בפועל ולקצר את תקופת פסילת רישיונו. בדיון שנערך ביום 19.11.2008 הוסיף בא כוחו של המבקש וטען כי בגזר דינו של בית המשפט קמא נפלה טעות כאשר בעניינו של המבקש הוחל סעיף 39א לפקודת התעבורה– הקובע עונש פסילת רישיון לתקופה מינימאלית של ארבע שנים, במידה והורשע אדם בעבירה של נהיגה בשכרות בשנה שקדמה להרשעתו הנוכחית. זאת משום שהרשעתו הקודמת של המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות אירעה כשנה ושבעה חודשים לפני ביצוע העבירה הנוכחית.

ביום 16.12.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) את הערעור באופן חלקי בכך שקיצר את פסילת רישיונו בפועל של המבקש לתקופה של 40 חודשים, תחת 50 החודשים אשר גזר עליו בית המשפט לתעבורה. זאת עשה לאחר שקיבל את טענת המבקש כי לא היה מקום להחיל את סעיף 39א בעניינו, לאור הזמן שעבר בין ביצוע העבירה הנוכחית ובין הרשעתו הקודמת בנהיגה בשכרות. אשר לתקופת המאסר על דרך עבודות שירות שנגזרה על המבקש, בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להקל ברכיב זה של עונשו, לאור החומרה הרבה הטמונה בנהיגתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה שב ומעלה המבקש את אותן הטענות אשר העלה בפני בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי נסיבותיו האישיות של המבקש באו לפני הערכאות שקדמו לי, אשר שקלו שיקולים אלו לקולא אל מול חומרת מעשיו של המבקש, שביצע עבירה דומה רק כשנה ושבעה חודשים לפני ביצוע העבירה הנוכחית. בית המשפט לתעבורה הפעיל את מידת הרחמים עמו כאשר גזר עליו עונש מאסר על דרך עבודות שירות, ובמקביל הפעיל את המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו באופן חופף ולא באופן מצטבר לעונשיו האחרים. זאת החליט על אף הצורך בענישה מרתיעה ועקבית בכל הקשור לעבירה של נהיגה בשכרות, אשר לא ניתן לשלם לה מס שפתיים בלבד. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בגזר הדין שהוטל על המבקש מעבר להקלה בעונשו שניתנה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.