רע"פ 279/07 אליהו שומיל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בנתניה (ת.פ 3071/05) בגין עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) בצירוף סעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק בצירוף סעיף 35 לפקודה; וכן עבירה של תיווך בשוחד לפי סעיף 295(א) לחוק בצירוף סעיף 35 לפקודה.

כתב האישום המתוקן ייחס למבקש שני אישומים (האישום הראשון והשלישי בכתב האישום). לפי הנטען באישום הראשון, המבקש ביחד עם שני הנאשמים האחרים בתיק (להלן: הנאשמים) קשרו קשר עם ויקי כהן, רכזת קורסי נהיגה נכונה בסניף המכון הארצי לתחבורה בקרית מלאכי על-מנת להשיג במרמה אישורים על השתתפות בהשתלמות של נהיגה נכונה. תמורת האישורים קיבלו הנאשמים מנהגים אשר היו זקוקים לאישור על-מנת לחדש את רישיונם סכומי כסף של כ- 1,200 ש"ח. לפי הנטען באישום השלישי, סייעו הנאשמים לנבחנים לעבור את מבחן התיאוריה באמצעות העברת תשובות בזמן אמת לנבחנים על-ידי מכשיר אלקטרוני וקיבלו תמורת הסיוע סכום של 8,000 ש"ח.

בית-משפט השלום בנתניה (כבוד סגנית הנשיא ר' לורך) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום למעט בעבירה של תיווך בשוחד וגזר עליו ביום 25.1.07 עונש של 28 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה בה הורשע; קנס בסך 10,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו; פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 12 חודשים; וכן הפעלה של שני עונשי מאסר על תנאי מותנים מתיקים קודמים בני 12 חודשים כל אחד באופן מצטבר וחופף כך שירצה בסך-הכל 39 חודשי מאסר בפועל. בגזר-דינו, ציין בית-המשפט את השיקולים בהם התחשב בקביעת עונשו של המבקש. בין השיקולים לחומרא ניתן לציין את חומרת העבירות שביצע המבקש, את העובדה, כי בוצעו בצוותא ולאחר תכנון מראש וכן את עברו הפלילי הכבד של המבקש הכולל 17 עבירות של זיוף וקבלת דבר במרמה וחמש הרשעות קודמות בגין מעשים דומים לאלו שבגינם הורשע. בית-המשפט התייחס גם לנסיבותיו האישיות של המבקש ולמצבו הכלכלי הקשה.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' המר והשופטים י' שיצר ור' בן-יוסף) דחה את הערעור בציינו, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חמור לאור חומרת מעשיו ונסיבותיו האישיות. כן ציין בית-המשפט את העובדה, כי המבקש עבר את העבירות נשוא בקשה זו בהיותו אסיר ברישיון וכי העבירות בהן הורשע הן חמורות, מתוחכמות ופוגעות בבטחון הציבור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי יש להקל בעונשו לאור חלקו המינורי בפרשה לעומת הנאשמים אחרים ולאור העובדה, כי בית-המשפט המחוזי הקל בעונשו של נאשם מספר 1 בתיק (להלן: נאשם 1), אשר הואשם בעבירות נוספות על אלו שבגינן הורשע המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/ 97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרתן של העבירות אותן ביצע המבקש ובצורך לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה. כפי שציינו הערכאות הקודמות מדובר במעשים אשר יש בהם כדי לסכן את הציבור ולאפשר לאנשים לנהוג בכביש מבלי שקיבלו את ההכשרה המתאימה לכך. טענת האפליה שהעלה המבקש, אין בה כדי להוות נימוק מספק להקלה בעונשו. למבקש עבר פלילי כבד יותר מאשר לשאר הנאשמים וכן שני עונשי מאסר על-תנאי מותנים, בניגוד לנאשם 1 אשר לו עונש מותנה אחד בלבד. בנוסף, בית-המשפט המחוזי מצא לנכון לזכות את נאשם 1 מחלק מן העבירות שיוחסו לו ולכן הפחית בעונשו, בעוד שהמבקש לא ערער על הרשעתו אלא על גזר-הדין בלבד. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.