פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2818/11 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
משה רפאל חורי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 9.2.11 בע"פ 25892-01-11 שניתן על ידי
כבוד השופטים: מ' פינקלשטיין, מ' ברנט וב' ארנון
ובקשה לעיכוב ביצוע
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 25892-01-11, כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, מ' ברנט ו-ב' ארנון ) מיום 9.2.2011 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (ת"פ 2186-08, כבוד השופטת ל' צבר ).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; וכן עבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש הכיר את המתלוננת באינטרנט ונפגש איתה מספר פעמים למטרות רומנטיות. לאחר מספר חודשים אמרה המתלוננת למבקש כי היא לא מעוניינת להמשיך ולהיפגש עמו. בתגובה, התקשר המבקש למתלוננת פעמים רבות וקילל אותה. ביום 1.10.2008 שלח המבקש מסרון למתלוננת בו כתב "על
הקללות
שלך
אני
יעשה
לך
פדיחות
בעבודה
...", וכן מסרון נוסף בו השתמש בקללות קשות מאד.
ביום 4.3.2010 הורשע המבקש בעקבות הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וביום 26.12.2010 הוטל עליו עונש של ארבעה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן ארבעה חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט התייחס בגזר דינו, בין היתר, אל כך שתסקיר המבחן לא היה חיובי ואף נאמר בו כי המבקש המשיך להטריד את המתלוננת במהלך ניהול ההליך המשפטי. בית המשפט התייחס לנסיבותיו האישיות של המבקש אך קבע כי לאור האמור בתסקיר המבחן לא ניתן להיעתר לבקשתו כי לא יוטל עליו עונש של מאסר בפועל.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור בקובעו כי לא נפלה טעות בגזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין כי לאור העובדה ששירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו של המבקש וכן לאור חומרת העבירות שביצע, העונש שהוטל עליו הינו עונש שקול ומידתי.
מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוען המבקש כי יש להקל בעונשו וזאת, בין היתר, לאור מצבו הבריאותי הכלכלי ונסיבותיו האישיות
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש ומטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות. אוסיף, כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי בנסיבות העניין וזאת לאור האמור בתסקיר המבחן וכן לאור העובדה שהמבקש המשיך והטריד את המתלוננת במהלך ניהול המשפט. בית משפט השלום לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המבקש ונראה כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה העונש שהוטל עליו הינו עונש מידתי בנסיבות המקרה.
סוף דבר הבקשה נדחית.
לאור האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, ו' בניסן התשע"א (10.4.2011).
ש ו פ ט