רע"פ 292/10 חאלד מחאג'נה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 21.8.2005, לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום (פ 2016/05), המייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית בתנאים מחמירים לפי סעיף 382(א) + 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

לפי הנטען בכתב האישום, המתלוננת, אשתו של עלא מחאג'נה וגיסתו של המבקש, היתה בשבוע השביעי להריונה והתגוררה עם בעלה בבית באום אל פחם, כאשר המבקש מתגורר בחלקו העליון עם אשתו שלו. ביום 15.8.2005 בשעות אחר-הצהריים, כאשר המתלוננת ישנה בביתה בחדר השינה, היא התעוררה בסביבות השעה 16:14, כאשר בעלה תקף אותה במכות בפניה, בידיה ובצווארה והמבקש חנק אותה כשידיו על צווארה. לפי הנטען, שניהם ביחד תקפו את המתלוננת וגרמו לה חבלות, רגישות בצוואר, סימנים כחולים ונפיחות בצד ימין של הצוואר וסימנים כחולים בשתי הידיים.

בית משפט השלום (כב' השופט א' קפלן ) הרשיע, ביום 26.1.2009, את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו, ביום 1.6.2009, את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר ומאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירה של אלימות פיזית נגד אדם שעונשה שנתיים מאסר ומעלה, ויורשע בה בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

על פסק הדין של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה. לטענתו, על יסוד הממצאים העובדתיים שנקבעו, לא היה מקום להרשיעו. לטעמו, בהכרעת הדין לא נעשה ניתוח יסודי של הראיות שהובאו בפני בית משפט השלום ולא ניתן הסבר להעדפת גרסת המתלוננת, אשר התאפיינה בסתירות רבות על פני גרסתו של המבקש ועל פני יתר העדים מטעמו. לטענת המבקש, עדות המתלוננת הייתה בלתי מהימנה ולא ניתן לבסס עליה הרשעה בפלילים. לטענתו, עדותה הייתה מלאה בסתירות ובפרכות מהותיות והתאפיינה בהיותה עדות כבושה ביחס למרבית העניינים עליהם העידה. עוד הוא טוען, כי הגרסה שמסרה המתלוננת בדבר נסיבות תקיפתה הן בלתי הגיוניות ובלתי מתקבלות על הדעת.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' שפירא , ע' גרשון ו א' קיסרי ) דחה, ביום 24.12.2009, את הערעור על כל חלקיו. בית-המשפט המחוזי קבע, כי ערעור המבקש הינו עובדתי ביסודו, התוקף ממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, אשר שמע את העדים והתרשם מהם. לאחר בחינת מכלול טענות המבקש, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על המקרים החריגים שבהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור ולכן צדק בית משפט השלום בהחלטתו להרשיע את המבקש בעבירה המיוחסת לו. כן נקבע, כי בטענת המבקש, לפיה לא התקיימו היסודות העובדתיים של העבירה המיוחסת לו, אין ממש, שכן העובדה כי ההליכים המשפטיים כנגד המבקש האחר הופסקו אינה משליכה באופן כלשהו על היסוד העובדתי הנדרש לפי סעיף זה. גם הערעור על גזר הדין נדחה נוכח חומרת המעשים של המבקש והעובדה, כי לא נטל אחריות למעשיו ולא הפנים את חומרתם.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. לטענתו, לא הוכח היסוד העובדתי לעבירה לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין בשל מחיקתו של עלא מחאג'נה, הנאשם האחר, מכתב האישום. לטענתו, עובדות כתב האישום תוקנו והיסוד העובדתי של העבירה "בצוותא" נמחק בהתאם ולמעשה נותרו העובדות המקימות לכאורה עבירה של תקיפה סתם בלבד. לפיכך, טוען המבקש, כי יש לזכותו מהעבירה לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין. עוד טוען המבקש, כי הראיות שהובאו בפני בית-משפט השלום אינן מקימות את יסודות עבירת התקיפה לפי סעיף 380 לחוק העונשין. לטענתו, העובדות המתוארות בכתב האישום מקימות, אם בכלל ולכל היותר, ניסיון לעבור עבירה. אשר לתעודה הרפואית, טוען המבקש, כי החלק העליון בתעודה לא נכתב על-ידי אותו רופא שחתם על החלק התחתון וגם לא ברור על-ידי מי כן הוא נכתב, כך שמבחינה ראייתית חלק זה אינו קביל משאינו חתום על-ידי עורכו.

עוד טוען המבקש, כי הסימנים שנמצאו בגוף המתלוננת, אינם מהווים תוספת ראייתית כלשהי לצורך הוכחת החלק הספציפי שמיוחס לו בכתב האישום, משום שלא הוכח שאותם סימנים נגרמו דווקא ממעשהו הספציפי. לבסוף טוען המבקש, כי העונש שנגזר עליו חמור מדי ולא נעשה על-ידי בית-משפט השלום האיזון הראוי בין מכלול השיקולים. לטענתו, הוא אדם נורמטיבי ואין לחובתו הרשעות קודמות ולמעשה זו הסתבכותו הראשונה עם החוק.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, אין במקרה דנן עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. גם לגופו של ענין, טוען בא-כוח המשיבה, כי דין הבקשה להידחות, שכן לאחר בחינת מכלול העדויות, קבע בית-משפט השלום כממצא עובדתי, כי עלא מחאג'נה והמבקש תקפו יחד את המתלוננת וזאת בהתבסס על גרסתה שנמצאה מהימנה. בא-כוח המשיבה סבור, כי לא נפלה כל טעות בקביעת שתי הערכאות הקודמות, כי התקיימו היסודות העובדתיים של העבירה לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, לפיהם חברו עלא מחאג'נה והמבקש ותקפו יחדיו את המתלוננת.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של ענין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

השגות המבקש מופנות בעיקרן כנגד הממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום ואושרו על-ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה היא, כי בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 297; מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407; רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650).

בענייננו, הן בית משפט השלום והן בית-המשפט המחוזי נדרשו לטענותיו השונות של המבקש, באשר לשאלה האם התקיימו היסודות העובדתיים של העבירה לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין ושניהם ענו על שאלה זו בחיוב. בית-משפט השלום הבהיר, כי בניגוד לנטען, כתב האישום בעניינו של המבקש לא תוקן ולא הורדו ממנו העובדות המלמדות שהמבקש תקף את המתלוננת בצוותא חדא עם עלא מחאג'נה. בית-משפט השלום קבע כממצא עובדתי, כי עלא מחאג'נה והמבקש תקפו ביחד את המתלוננת, וזאת בהתבסס על גרסת המתלוננת שנמצאה מהימנה. כמו-כן, נמצא חיזוק לעדות המתלוננת בראיות אובייקטיביות חיצוניות בנוגע לחבלות שנגרמו לה, כפי שעלה מעדותם של עדים נוספים, אשר ראו את המתלוננת ושוחחו עמה מיד לאחר התקיפה ואף על מסמכים רפואיים ותמונות שתיעדו את החבלות וצולמו זמן קצר לאחר התקיפה.

בדומה לכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הפסקת ההליכים המשפטיים נגד עלא מחאג'נה אינה משליכה על היסוד העובדתי הנדרש לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, כי אם רק לענין אחריותו של עלא.

לאור האמור לעיל נראה, כי היסודות העובדתיים - לפיהם חברו עלא והמבקש ותקפו יחדיו את המתלוננת - הוכחו. משמע, משקבע בית-משפט השלום, כי עלא והמבקש תקפו בצוותא את המתלוננת, די בכך כדי לקבוע, כי המבקש אחראי ביחד עם עלא לחבלות שנגרמו למתלוננת והפסקת ההליכים כנגד עלא אינה מעלה ואינה מורידה דבר לענין אחריותו של המבקש.

אשר לחומרת העונש, כידוע, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 29.5.1997); רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 3.3.2005) ורע"פ 10218/04 בריינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 18.11.2004)). במקרה דנן, הערכאות הקודמות בחנו את כלל הנסיבות הנוגעות למבקש וגזרו עליו עונש, אשר במסגרתו הובאו כל השיקולים הצריכים לענין. בעניינו של המבקש, לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור על חומרת העונש. העונש שהוטל על המבקש אינו חמור ביחס לחומרת העבירה בה הורשע ובהתחשב בכך שלא נטל אחריות על מעשיו, אין העונש סוטה מרף הענישה באופן המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה.

מטעמים אלה כולם, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 12.1.2010 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזה.

על המבקש להתייצב ביום 12.5.10 לא יאוחר מהשעה 9:00 במזכירות מדור ערעורים של בית המשפט המחוזי בחיפה, לשם תחילת ריצוי עונשו.