רע"פ 2958-23 רע"פ 2958-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' בולוס) ב-עפ"ת 7861-02-23 מיום 1.3.2023, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (השופטת ס' דבורי) ב-המ"ש 4445-12-22 מיום 20.12.2022.

2.נגד המבקש נרשם ביום 14.5.2021 דו"ח על עבירה של נהיגה ברכב ושימוש בטלפון שלא כדין, לפי תקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, שנמסר לידיו. לטענת המבקש הוא נתקל בקשיים בהגשת בקשה להישפט על העבירה, ובחלוף הזמן שכח כי בכוונתו להגישה. שנה וחצי לאחר מועד קבלת הדו"ח פנה לבית משפט השלום לתעבורה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט. בית משפט השלום לתעבורה דחה את הבקשה, תוך שהפנה להלכה שלפיה על מנת לאשר בקשת הארכת מועד יש להציג לכך "טעם מניח את הדעת", וכי ככל שהאיחור בהגשת הבקשה גדול יותר כך תיטה הכף לדחותה. צוין כי איחורו הממושך של המבקש, אף אם הוא תולדה של שכחה, אזי "אין למבקש להלין אלא על עצמו". כמו כן, נקבע כי לא קיים בנסיבות המקרה חשש לעיוות דין. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי – נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אף אם היו קשיים כלשהם במשלוח הבקשה להישפט, אין בכך להצדיק את הימנעותו של המבקש מלהגישה במשך שנה וחצי. צוין כי השיהוי הניכר שדבק בהגשת הבקשה תומך במסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכי לא קיים חשש לעיוות דין.

3.מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית ובעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטי. בין היתר, נטען כי ישנה "לאקונה בחוק" ביחס לשאלה מהו "שיהוי סביר" בהגשת בקשה להארכת מועד להישפט, וכי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נימק את קביעתו לפיה המבקש הגיש את בקשתו בשיהוי. עוד נטען, כי היה על בית המשפט המחוזי להתחשב בכך שהשיהוי של המבקש נעשה גם על רקע הגבלות מגפת הקורונה, שבמהלכה מקומות ציבוריים רבים הקשו על כניסה אליהם. לאור האמור, המבקש טוען כי נגרם לו עיוות דין ומבקש להורות על ביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי והחזרת הדיון לבית משפט השלום לתעבורה.

4.דין הבקשה להידחות. רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או במקרים המעלים חשש כי נגרם למבקש אי-צדק מהותי או עיוות דין (רע"פ 3278/23 מיכאלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (2.5.2023)). בניגוד לניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופח עקרוני, אין כך הדבר. אף לא עולה ממנה חשש לעיוות דין. גם אם היו למבקש בתחילה קשיים בהגשת בקשה להישפט בשל הגבלות הקורונה, במהלך החודשים שלאחר קבלת הדו"ח עמדו לו הזדמנויות רבות להגיש בקשה להארכת מועד להישפט. אלא שהמבקש שכח להגיש את הבקשה. משכך, לא מתעוררות שאלות עקרוניות בדבר גבולות השיהוי, אלא ענייננו בהכרעה קונקרטית על כך שלא הוצג טעם מניח את הדעת לאישור הארכת מועד להישפט.

5.סוף דבר: הבקשה נדחית.