רע"פ 3061/09 עוזי משען נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 5130/06) בגין חמש עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה ); חמש עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה; חמש עבירות של הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה; חמש עבירות של שימוש במרמה, עורמה או תחבולה לצורך התחמקות ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.

על פי המתואר בכתב האישום, בין שנת 2000 לשנת 2004 היה המבקש בעלים ומנהל של חנות לממכר פירות יבשים, פיצוחים וסיגריות בפתח-תקווה (להלן: העסק ). במהלך תקופה זו רכש מלאי עסקי מספקים שונים בסכום כולל של 6,111,717 ש"ח, אך במערכת החשבונות של העסק לא רשם ודיווח הוצאות בגין רכישת מלאי עסקי בסך 4,838,591 ש"ח, ואת הכנסותיו ממכירת מלאי עסקי זה.

ביום 12.7.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ז' הדסי-הרמן ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית משפט השלום מצא כי בחקירתו אישר המבקש כי לא דיווח על רכישת סחורות שביצע, רכישות אשר לגרסתו בוצעו לבקשת בני משפחתו ולמען מתן צדקה, ולא למטרת רווח. אף שמצא שגרסה זו אינה אמינה,

בית משפט השלום ציין כי על פי הוראות החוק, רכישות אלו הן בבחינת מלאי עסקי וחייבות ברישום ודיווח, תהא מטרתן אשר תהא. עוד ציין בית משפט השלום כי אין ממש בטענות המבקש נגד נציגי הספקים אשר שימשו כעדי תביעה, ומעולם לא פגשו בו אישית, משום שהללו העידו על סמך רשומות מוסדיות המופקות כפלט מחשב שהוצגו כמוצגי תביעה בהתאם לחוק. לבסוף התייחס בית משפט השלום לכך שבמהלך המשפט דחה את בקשת המבקש לזמן 16 עדים מטעמו, לצורך אישוש טענותיו כי הרכישות אשר לא נרשמו נועדו לצורכי משפחתו ולצדקה. בית משפט השלום דחה את הבקשה ביום 12.2.2007, משום שסבר שאין בטענות אלו כדי להעלות או להוריד לענין שבמחלוקת. על כן קבע באותה החלטה כי תוגש רשימת עדים מתוקנת, בא יפורט נושא עדותו של כל עד ועד מטעם המבקש, אך זו מעולם לא הוגשה.

לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, הגיש המבקש ביום 18.2.2008 בקשה לבית משפט השלום, בה ביקש כי השופטת היושבת בדין תימנע מלהמשיך ולדון בעניינו. הבקשה נומקה בכך כי בינו לבין השופטת קיימים קשרים עקיפים היות שהיא בעלת חנות הנמצאת בסמוך לעסקו. ביום 19.3.2008 פסל עצמו בית משפט השלום מלהמשיך ולדון בעניינו של המשיב. בהחלטתה מיום 25.3.2008 נימקה זאת השופטת שישבה בדין בנימת הדברים השלילית העולה מהבקשה ושיקול של מראית פני הצדק. זאת על אף שציינה שהמדובר בקשרים שטחיים ועקיפים שכלל לא הייתה מודעת לקיומם. על כן קבעה השופטת כי התיק יועבר לשמיעה בפני כבוד השופט ד' מור , וייקבע להקראה בפניו ביום 1.4.2008.

על החלטה זו ערערה המשיבה לבית משפט זה (ע"פ 2894/08). ביום 22.7.2008 קיבל בית המשפט (הנשיאה ד' ביניש ) את הערעור והשאיר את הרשעת המבקש על כנה, לאחר שלא מצא כל ביסוס להחלטת הפסילה של השופטת. עם זאת, מתוך התחשבות בעמדת השופטת אשר ישבה בדין, קבע בית המשפט כי עניינו של המשיב יועבר לשופט אחר לצורך גזירת דינו. ביום 31.8.2008 דחה בית המשפט בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 22.7.2008.

ביום 28.8.2008 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט ד' מור ) בקשה מאת המבקש לשמיעת תיקו של המבקש מהתחלה. ביום 2.12.2008 גזר בית משפט השלום על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיף 220 לפקודת מס הכנסה; וקנס בסך 50,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו. בית משפט השלום שקל לחומרא את העובדה כי המבקש התחמק מתשלום מס בסך 480,000 ש"ח, במהלך תקופה של חמש שנים, במרמה וברישומים כוזבים. מנגד, נשקל לקולא מצבו המשפחתי והכלכלי הקשה, העובדה כי שילם למס הכנסה את חובותיו וחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי מיום 7.2.2008, אשר מצא כי על אף שהמבקש כשיר לעמוד לדין, הרי שהוא סובל מהפרעת הסתגלות, דיכאון וחרדה מפני חששו מן הדין.

המבקש ערער הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ואילו המשיבה ערערה על גזר הדין (ע"פ 7060/09 ו-ע"פ 70962/08). ביום 30.3.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא (כתוארה דאז) ד' ברלינר , והשופטים ג' קרא ו- ע' פוגלמן ) את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעור המשיבה, בכך שהעמיד את גובה הקנס שנגזר על המבקש על 100,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו, תחת סכום הקנס אשר נגזר עליו בבית משפט השלום. יתר פרטי גזר דינו של בית משפט השלום נותרו על כנם. אשר להכרעת הדין, בית המשפט המחוזי מצא כי הרשעת המבקש מבוססת כראוי על עדויותיהם של עדים אובייקטיביים אשר העידו על הסחורות אשר מכרו למבקש על סמך רישומיהם, וכן על עדות רואה החשבון ויועץ המס של המבקש, אשר העירו למבקש על התנהלותו בזמן אמת. כמו כן, בית המשפט המחוזי עמד על כך שטענת המבקש כי הסחורות שלא דווח עליהן, לא נקנו לשם רווח, אין בה כדי להשליך על אשמתו. אשר לגזר הדין, בית המשפט המחוזי מצא כי יש מקום להחמיר עם המבקש לאור רף הענישה המקובל בעבירות בהן הורשע והיקף הכספים אשר לא דווחו לרשויות כנדרש. עם זאת, לא מצא לנכון בית המשפט המחוזי להאריך את תקופת המאסר אשר הושתה עליו, וזאת משום מצבו הפסיכולוגי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש כי הרשעתו על ידי שופט אחד וגזירת דינו על ידי שופט אחר – כפי שנקבע בהחלטת בית משפט זה מיום 22.7.2008 – אינם יכולים לעמוד, שכן על השופט לגזור את דינו לאחר ששמע את כלל הראיות בתיק. עוד טוען הוא כי הערכאות הקודמות התעלמו מכך שמרבית עדי התביעה כלל לא הכירו את המבקש, והמסמכים עליהם התבססה עדותם הינן חשבוניות שאינו חתום עליהן, ושמו לא מתנוסס עליהן. בנוסף, המבקש גורס בי בית משפט השלום התעלם מעדותו של מר יורם שאשא, אשר העיד כי המבקש תורם רבות לצדקה. בהקשר זה טוען הוא כי בית משפט השלום שגה גם משלא אפשר לו להזמין את עדיו בכדי להעיד על כך שהסחורות אשר רכש – ועליהן לא דיווח – ניתנו ללא תמורה. לדידו, לו הייתה ניתנת לו ההזדמנות לזמנם, היה מוכיח את אמינות גרסתו. טענה נוספת אותה הוא מעלה היא כי אין לייחס משקל להודעתו במשטרה ולנאמר בה, שכן זו ניתנה לאחר שנמנע ממנו לאכול ולשתות למשך יום שלם, ועל כן יש להסתמך בראש ובראשונה על דבריו בעדותו בבית המשפט. לחילופין המבקש מלין כנגד חומרת עונשו. לענין זה טוען הוא כי יש להתחשב בכך שהינו מאובחן כחולה סכיזופרניה, בעל נטיות אובדניות ויכולות תפקודיות נמוכות.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לענין הטענות לגופן, המשיבה טוענת כי בית המשפט רשאי לסרב לשמוע עדים אשר אין בעדותם כדי להאיר על השאלות הנתונות במחלוקת, כבמקרה דנן. כמו כן, המשיבה טוענת כי גזירת דינו של המבקש במותב אחר מזה אשר הרשיעו נעשתה לפי החלטת בית משפט זה ואין מקום להתערב בה.

דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד, דין העתירה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. כפי שקבעו הערכאות הקודמות, על המבקש היה לרשום ולדווח על רכישת המלאי העסקי אשר, לטענתו, העביר לבני משפחתו ולצדקה, גם אם נעשה הדבר ללא תמורה (ראו סעיף 85 לפקודת מס הכנסה). משכך, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום, אשר סבר כי העדים אותם ביקש המבקש לזמן לא יועילו לבירור שאלות הנוגעות למשפט, משום שאין נפקא מינה לכך שהמבקש תרם לצדקה את אותן סחורות אשר לא דיווח עליהן לרשויות המס, וזאת על פי סמכות בית המשפט

לפי סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). אף הטענה כי לא ניתן לבסס את הרשעתו על סמך רישומי חברות הספקים עימן סחר אין בה ממש, שהרי ניתן לקבל רשומה מוסדית כראיה בהליך פלילי (ראו סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

אשר לטענותיו כנגד הראיות עצמן, הרי שהלכה היא, שבית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). במקרה שלפניי לא הצביע המבקש על נסיבות יוצאת דופן המצדיקות התערבות בממצאי בית משפט השלום, אשר הכרעת דינו מנומקת ומבוססת היטב. לבסוף אציין כי אין המבקש יכול לערער בהליך הנוכחי על החלטה בערעור שניתנה על ידי בית משפט זה במסגרת הליך לפסילת בית המשפט (ראו סעיף 148 לחוק סדר הדין הפלילי).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. ההפך הוא הנכון, מצבו הפסיכולוגי, אשר נקבע כי הינו כשיר לעמוד לדין על ידי הפסיכיאטר המחוזי, נשקל לקולא על ידי הערכאות הקודמות , ועמד על כך בית המשפט המחוזי שאילולא כן, היה מקום להחמיר בעונשו של המבקש, אף ל ענין עונש המאסר בפועל, לאור חומרת מעשיו והיקפן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 6.4.2009 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 6.8.2009, בשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.