רע"פ 309/07 דוד אלון (דדון) נ. מדינת ישראל

המבקשים הועמדו לדין בבית-משפט השלום בבאר-שבע (ת.פ 2318/02) בגין עבירה של ביצוע עבודות ו/או שימוש במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). למבקש 1 יוחסה, בנוסף, עבירה של אי קיום צו בית המשפט, לפי סעיף 210 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, המבקשים המחזיקים במשק במושב ערוגות, שיפצו

במהלך חודש אפריל 2002, או בסמוך לכך, לול תרנגולות (להלן: המבנה ) והסבו אותו למפעל לייצור מזרנים, ללא היתר כחוק. עוד נטען בכתב האישום, כי המבקש 1 הורשע ביום 14.12.97 (ת.פ 440/97) בבית-משפט השלום באשקלון בשימוש חורג במבנה, נצטווה באותו מעמד להפסיק את השימוש בו עד לא יאוחר מיום 13.5.98, אך נמנע מעשות כן.

ביום 22.6.06 הרשיע בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט ע' רזין ) את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, וביום 21.9.05 גזר על המבקש 1 שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות לפי סעיפים 145, 204, 208 ו-210 לחוק; קנס בסך של 80,000 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתו; התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק. ההתחייבות תהיה לשנתיים ובסכום של 80,000 ש"ח; מכוח סעיף 218 לחוק חויב המבקש 1 לשלם סכום כספי, המהווה כפל האגרה, שהיה עליו לשלם - אילו ניתן לו ההיתר לשימוש חורג. באשר למבקש 2, בית המשפט גזר עליו קנס בסך 40,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו וכן הוראה לחתום על התחייבות בסכום של 40,000 ש"ח להימנע מעבירה, לפי הוראות סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק.

להשלמת התמונה, יש לציין כי ביום 14.2.97 הורשע המבקש 1 בבית-משפט השלום באשקלון (ת.פ 440/97) בכך שהשתמש במבנה הלול לצורך מפעל לייצור מזרנים ללא היתר כדין ובכך עבר עבירה לפי סעיף 240(א) ו-(ב) ו-(ג) לחוק. עוד ייאמר, כי ביום 16.6.02 התקיים דיון בתביעה אזרחית (א 8529/02) אשר הגיש מינהל מקרקעי ישראל כנגד המבקש 1 לפינוי ולסילוק יד, וזאת בגין השימוש החורג שבוצע בלול, וניתן פסק-דין בהסכמת הצדדים ולפיו המבקש 1 ואשתו יחזרו להשתמש במקרקעין עליהם נמצא הלול על-פי הקבוע בהסכם השכירות, ואם לא כן יסלקו את ידם ממקרקעין אלה. עוד הוסיף בית המשפט כי "ככל שיוברר שיש צורך באורכה נוספת על מנת לקבל את ההיתר לשימוש חורג, ישקול בית המשפט להאריך את המועד".

על גזר-דינו של בית המשפט השלום בבאר-שבע ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' אלון ) דחה את הערעור וקבע, כי המבקשים עשו דין לעצמם, הקדימו נעשה לנשמע והפרו את הוראותיו של החוק. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי העבירות שעברו המבקשים מלמדות על התמדתם במשך שנים הרבה בהפרת חוקי התכנון בפומבי ובבוטות, והכול תוך שההליכים וההתראות לא הועילו להסיטם מדרכם זו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקשים כי המבקשים, מפאת היותם בעלי לולים, אותם נאלצו לסגור בשל מדיניות הממשלה, חיים במציאות המכירה בהסבת הלולים למפעלים, וזאת נוכח המלצות "ועדת קדמון" (להלן: הטענה הראשונה ). עוד טען בא-כוחם של המבקשים, כי בית המשפט לא היה מוסמך לדון בהליך הפלילי, משום שקדמה לו ענישה פלילית במסגרת הליך אזרחי (להלן: הטענה השניה ). עוד נטען, כי ניהול ההליך כנגד המבקשים לקה בפגם חמור, מקום שהתובע מטעם המשיבה הינו עורך-דין פרטי (להלן: הטענה השלישית ). עוד טענו המבקשים כי אין זה מסמכותו של בית המשפט להשית עונש קנס מסוג כפל אגרה בטרם צמחה העילה לכך.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, היות ואינה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של המבקשים. אשר לטענות בענין העונש – כידוע הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה. בנוסף, טוענת באת-כוח המשיבה, כי דין הבקשה להדחות גם לגופו של ענין: באשר לטענה הראשונה, נאמר, כי דו"ח קדמון מהווה המלצת מדיניות והוא כשלעצמו אינו מקנה זכויות. יישום החלטות המועצה הארצית שיישמה דו"ח זה צריך להתבצע באמצעות תכניות ספציפיות או באמצעות היתרים לשימוש חורג. היתרים לשימוש חורג לא הוחזקו על ידי המבקשים, לפי האמור בסעיף 146 לחוק, בנוסף לעובדה שהמבקשים עשו שימוש במבנה ששטחו היה מעל 500 מ"ר בניגוד להמלצות

דו"ח קדמון. אשר לטענה השנייה, לפיה בית המשפט לא היה מוסמך שלא לדון באישום הפלילי מאחר שקדמה לו ענישה פלילית, הרי שאין לטענה הזו על מה לסמוך שכן ההליך האזרחי וההליך הפלילי הם הליכים שונים אשר מתנהלים במקביל ובמסגרת ההליך האזרחי לא ניתנת כל ענישה פלילית. באשר לטענה השלישית, עורך הדין הפרטי המייצג את המדינה פועל כך מכוח הסמכה מטעם היועץ המשפטי לממשלה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש אף לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

ועוד ייאמר בענין זה במענה לטענת המבקשים כי בית המשפט מכוח סעיף 218 לחוק מוסמך לחייב את העומדים למשפט בגובה כפל האגרה שהיה מחוייב בה, אילו ניתן ההיתר.

דין הבקשה להידחות גם לגופם של ענין. דו"ח קדמון אינו מקנה זכויות בנייה וכל הרוצה בהיתרים לשימוש חורג, חייב לעשות זאת רק בדרכים המקובלות ועל-פי חוק. מאחר שהמבקשים לא החזיקו בכל היתר לשימוש חורג, לפי האמור בסעיף 146 לחוק, הרי שדין טענה זו להידחות. לא למותר לציין כאן, כי ביום 24.2.98 הנחה מר אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה (כתוארו אז), את התובעים של הועדות המקומיות בענין זה, כי אין כל מדיניות של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה יש לעכב הליכים בגין עבירות של בניה בלתי חוקית או שימוש חורג במושבים ואף לא מדיניות לעיכוב הליכים בנימוק של התאמה להמלצות דו"ח קדמון.

אף הטענה, לפיה בית המשפט לא היה מוסמך שלא לדון באישום הפלילי מאחר שקדמה לו ענישה פלילית, אין לה על מה לסמוך, שכן ההליך האזרחי וההליך הפלילי הם הליכים שונים ואין לראות בצעדים הננקטים על-ידי בית המשפט במהלך ההליך האזרחי - ענישה פלילית. במסגרת ההליך האזרחי הנזכר לעיל הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישיבו המבקש ואשתו את השימוש במקרקעין על פי הקבוע בהסכם השכירות. בניגוד לאמור על-ידי המבקשים, אין לראות בהסכמה זו להחזיר את השימוש במקרקעין - כעונש.

באשר לטענה השלישית, הרי שעורך הדין הפרטי המייצג את המדינה פועל כך מכוח הסמכה מיוחדת אשר ניתנה לו מטעם היועץ המשפטי לממשלה. כללים מינהליים בענין זה מעוגנים בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה 8.1101 מ-9.11.03 הנושאים את הכותרת "תובעים בועדות מחוזיות לתכנון ובנייה" (ראו רע"פ 9321/03 - אדרת אהרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.