רע"פ 3152/08 אלברט חמו נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום באשדוד כתב אישום (ת.פ. 576/06), המייחס לו עבירה של תקיפת בת זוג בתנאים מחמירים לפי סעיף 379 וסעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 17.3.06 בשעה 16:00 או בסמוך לכך, תקף המבקש שלא כדין וללא הסכמתה את אשתו נחמה חמו תורגמן (להלן: המתלוננת ) בביתם באשדוד, בכך, שהיכה אותה בראשה בידיו ובעט בה בחלק גופה התחתון וזאת חרף צעקותיה של בתו הקטינה.

בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' לביא ) הרשיע, ביום 6.5.07, את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום בקובעו, כי הוכח מעל לכל ספק סביר, כי המבקש עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

לבקשת המבקש הוגש תסקיר מבחן בעניינו. תסקיר המבחן מיום 8.7.07 תיאר את נסיבות חייו של המבקש לרבות עלייתו לבד ממרוקו והתמכרותו לאלכוהול. כן ציין שירות המבחן, כי על רקע הרשעה קודמת בביצוע עבירת אלימות כנגד אשתו, שולב המבקש בקבוצה טיפולית והגיע לכל מפגשי הקבוצה באופן סדיר ורציף. באבחון הנוכחי התרשמה קצינת המבחן, כי המבקש נתון במצוקה רגשית עקב החשש מהפעלת המאסר על תנאי התלוי נגדו ואובדן פרנסת משפחתו בהיותו המפרנס היחיד. המבקש המשיך שלא לקחת אחריות על מעשיו ועל המיוחס לו בכתב האישום. המתלוננת ביטאה ייאוש, חוסר אונים אל מול תפקודו הבעייתי של המבקש וציינה כי המבקש מצליח לרסן עצמו כאשר מופעלת עליו חרדה מפני רשויות החוק, אולם בהמשך הוא חוזר למעגל של צריכת אלכוהול ואלימות. המבקשת ביקשה להימנע ממאסרו של המבקש בשל ההשפעה הרעה שעשוי להוות עונש מאסר על פרנסת המשפחה. שירות המבחן הביע חשש, כי לאחר שהמבקש יחוש הפחתת מתח מההליך המשפטי, הוא עלול לשוב לדפוסי ההתנהגות הקודמים ולכן התרשם, כי המתלוננת נתונה בסיכון. לבסוף, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית בעניינו של המבקש.

בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' לביא ) הטיל, ביום 19.7.07, על המבקש את העונשים הבאים: עונש מאסר בפועל למשך 12 חודשים; הפעלת עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים, שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש בת.פ. 2461/01 של בית-משפט השלום באשדוד, כאשר שישה חודשים ירוצו במצטבר למאסר על תנאי לשישה חודשים בחופף לו, כך שבסך-הכל ירצה המבקש 18 חודשי מאסר; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של אלימות למעט עבירת איומים; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת איומים; תשלום של 10,000 ש"ח בגין התחייבות מת.פ. 2461/01, שהופרה. אם לא יעמוד בתשלום אחד, יעמוד כל הסכום לפירעון מיידי. אם לא יעמוד בתשלום סכום ההתחייבות, ייאסר למשך 100 יום במצטבר למאסר אותו מרצה היום; וכן התחייבות עצמית בסכוך של 15,000 ש"ח למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירות אלימות לרבות איומים. אם לא תיחתם ההתחייבות, ייאסר המבקש למשך 90 יום.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 4359/07). בערעורו טען המבקש, כי העונש שהוטל עליו חמור בהתחשב במעשה הנמצא במדרג הנמוך של עבירות התקיפה. עוד טען המבקש, כי ביצע את העבירה בה הורשע על רקע היותו שיכור. המבקש אף הציג בפני בית המשפט המחוזי את עמדת המתלוננת, אשתו, לפיה למעט בעיית השתייה שלו, המבקש הוא בעל טוב הדואג לפרנסת משפחתו.

בית המשפט המחוזי (בדעת רוב של כבוד הנשיא י' פלפל וסגן הנשיא נ' הנדל כנגד דעת המיעוט של השופט א' ביתן ) דחה, ביום 12.3.08, את הערעור. דעת הרוב קבעה, כי העבירה בה הורשע המבקש חמורה, אכזרית ויש בה משום השפלה למתלוננת ולכן אין לקבל תוצאה בה יצא המבקש פטור מעונש מאסר. עם זאת, דעת הרוב קיבלה את הערעור באופן חלקי בקובעה, כי עונש המאסר על תנאי ירוצה עשרה חודשים בחופף וחודשיים במצטבר, כך שעל המבקש יהיה לרצות בסך-הכל 14 חודשי מאסר בפועל. דעת המיעוט סברה, כי יש לקבל תא הערעור במלואו לעניין עונש המאסר בפועל, במובן זה שיבוטל עונש המאסר שהוטל על המבקש ויוארך עונש מהאסר המותנה שהוטל עליו כבת.פ. 2461/01 למשך שנתיים נוספות, שכן שליחתו של המבקש לעונש מאסר, עלולה למוטט כלכלית את משפחתו וכי העבירה בגינה הוטל עונש המאסר המותנה שהופעל על-ידי בית-משפט השלום, נעברה כחמש שנים לפני שנעברה העבירה נשוא בקשת רשות הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח המבקש, העונש שהוטל עליו הינו חמור ובלתי מידתי ושגה בית המשפט המחוזי בדעת הרוב בכך, שלא נתן כל משקל לעובדה, כי מ דובר באלימות במדרג הנמוך ביותר, שכן המתלוננת לא נפגעה כלל ולכן לא היה צודק בנסיבות העניין להפעיל את המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. כמו-כן טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך, שלא נתן כל משקל לעובדה, שהעבירה בוצעה כאשר המבקש היה נתון במצב של שכרות. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית המשפט בכך שלא התייחס לכך, שהמבקש היה נתון במעצר במשך 22 ימים וכי ימי מעצר אלו לא קוזזו ולעבודה, כי המבקש שהה במעצר בית מלא וחלקי ביבנה, כאשר כל העת הוא ממשיך לדאוג לפרנסת משפחתו.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, אין במקרה זה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, שכן בקשתו של המבקש אינה מעלה סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי מ דובר בעבירה של אלימות במשפחה שאין להקל ראש בחומרתה, במיוחד מאחר והמבקש הורשע בעברו בשלוש עבירות אלימות כנגד אשתו.

החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת

חניון חיפה .

אף את טענות בא-כוח המבקש בנוגע לחומרת העונש, יש לדחות. שכן, הלכה היא, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו, כל השיקולים הרלוואנטיים היו בפני בית-משפט השלום בבואו לגזור את הדין ופסק-הדין מנמק את השקלול והתוצאה הסופית. נימוקים אלה אף אימצה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. המבקש ביצע עבירת אלימות במשפחה, שהינה עבירה חמורה ביותר. יתרה מזאת, בעברו, כבר הורשע המבקש בשלוש עבירות אלימות כנגד אשתו והעבירה נשוא בקשת רשות הערעור נעברה פחות משנה לאחר שנדון המבקש לעונש מאסר על תנאי ולאחר שהשתתף בקבוצה טיפולית במסגרת שירות המבחן. עוד יש לציין, כי מתסקיר שירות המבחן עולה, כי המבקש אינו לקוח אחריות על מעשיו, מכחיש את בעיית השתייה ואינו מוכן לקבל טיפול ולכן קיים חשש, כי הוא ישוב לסורו בעתיד.

אשר לבקשת האישה להקל בעונשו של המבקש עקב מצוקתם הכלכלית – בעת גזירת העונש, לקחו הערכאות הקודמות שיקול זה בחשבון. הגם שמ דובר בגזירה קשה על המשפחה שכן המבקש הינו אב לחמישה ילדים בגילאי 9-19 ומשפחתו תלויה כלכלית בפרנסתו, נראה, כי מאחר ומ דובר בעבירת אלימות חמורה, בהתנהגות אשר חוזרת על עצמה ולאור העובדה, כי למבקש ניתנו מספר הזדמנויות בעבר והוא לא השכיל ללמוד את הלקח, אין נסיבות אלה מצדיקות הימנעות משליחת המבקש מאחורי סורג ובריח או לחילופין הפחתה נוספת בעונשו.

על התופעה של אלימות בתוככי המשפחה קבע בית-משפט זה בע"פ 2157/92 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(1) 81, בעמ' 84-85, כי:

"תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה היתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעקרו על ידי עונשים הולמים, למען ישמע וירא המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו, והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה; אך כאשר מדובר בענישה על מעשה פשע חמור, כגון זה שלפנינו, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התאבותית הבסיסית של חברה אנושית...".

יפים דברים אלה אף למקרה שלפנינו.

מטעמים אלה כולם, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 7.4.08 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזה.

על המבקש להתייצב ביום 23.11.08 לא יאוחר מהשעה 9:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לשם תחילת ריצוי עונשו.