רע"פ 3162/10 עאדל פואד יאסין נ. הועדה המקומית לתכנון ובנייה "משגב"

1.

בית משפט השלום בעכו הרשיע את המבקש בעבירות על פי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, לאחר שנמצא כי הוקם דיר ללא היתר, ונעשה שימוש בתוספת מגורים שאף היא נבנתה שלא כדין. את הכרעתו ביסס בית-המשפט, בין היתר, על עדותו של רכז הפיקוח על הבנייה מטעם הועדה המקומית לתכנון ובנייה משגב, שהעיד כי המבקש הודה בפניו כי "לא הייתה לו כל ברירה אלא לבנות את הדיר" (עמוד 13 להכרעת-הדין). עד זה גם מסר פרטים על מגעים שקיים עם המבקש להסדרת בנייתו של דיר אחר, ועל כך שבסיור שערך גילה כי איזור המוגדר כקרקע חקלאית הוכשר למטרת מגורים. בתום שמיעתן של הראיות העדיף בית-המשפט את גרסתם של עדי התביעה, ודחה את גרסת המבקש לפיה הדברים שאמר לרכז הפיקוח התייחסו לפעילותו של אביו, בה לא היה לו חלק. עוד ציין בית-המשפט, כי בא-כוחו של המבקש הזכיר במהלך אחד הדיונים כי שולחו: "המשיך את השימוש באותו בניין לא חוקי [ שאביו הקים ] מכוח ירושה" (עמוד 19 להכרעת-הדין). בעקבות הרשעת המבקש, הוא נדון לקנס בסך 32,000 ש"ח, וחויב להרוס את שני המבנים שהוקמו שלא כדין. כמו כן, חויב המבקש לשלם כפל אגרת בנייה ולחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

2.

המבקש ערער על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, שם טען כי נפלו פגמים בחקירתו (נעשתה ללא אזהרה וללא שימוע) ובהרשעתו. נטען, כי לא היה מקום להסתמך על הודאתו, הואיל וזו לא תועדה בכתב סמוך לנתינתה; להודאה לא נמצאו ראיות מחזקות; בית-המשפט שגה משהעדיף את גרסתם של עדי התביעה על-פני העדויות שהציגה ההגנה; על בית-המשפט היה להיעתר לבקשתו לתקן את פרוטוקול הדיון, ממנו משתמע כי הוא המשיך לעשות שימוש בתוספת בנייה לא חוקית, אף שהכוונה האמיתית הייתה להבהיר כי לא עשה שימוש שכזה. נוסף על אלה טען המבקש, כי העונש שהושת עליו הנו חמור יתר על המידה. בית-המשפט המחוזי, אשר ישב בשופט אחד, דחה את ערעורו של המבקש על כל טענותיו. בתוך כך נקבע, כי מדובר בהכרעת-דין המבוססת בעיקרה על ממצאים שבעבודה ומהימנות, ובהם לא נמצא מקום להתערב.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תוך שהוא חוזר על הטענות אותן העלה בערעור ומוסיף עליהן חדשות. לגישתו, בית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בעניינו בשופט אחד, הואיל וסמכות זו יוחדה למקרים בהם דנה ערכאת הערעור בפסקי-דין של בית-המשפט לעניינים מקומיים, ובית-משפט השלום בעכו לא הוסמך ככזה. בנוסף, נטען כי בית-משפט השלום לא היה רשאי לחייב את המבקש להרוס את אחד המבנים, מאחר והוא הורשע בכך שעשה בו שימוש בלבד.

4.

דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש מתמקדות בעניינו הפרטני, ואינן מעלות שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה קיומו של ערעור נוסף ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). מעבר לכך, מרבית טענותיו נבחנו בידי ערכאת הערעור, והן מתמקדות בהכרעות בשאלות של עובדה ומהימנות. מקצת טענותיו, שהן חדשות, מועלות לראשונה כעת – ורק בשל כך דין הבקשה להידחות.

אף גם לגופן אין בטענות המבקש ממש. הודאתו לא ניתנה במסגרת חקירה בעניינו כאשר הוא היה חשוד בביצוע עבירה, אלא במהלך שיחה אקראית עם אדם אותו הכיר. בנסיבות אלה, ברי כי לא היה כל צורך להזהיר את המבקש שהוא חשוד בעבירה או לאפשר לו להיוועץ בעורך-דין. מעבר לכך, אף שהמבקש צודק בטענתו כי בית-משפט השלום בעכו לא הוכרז כבית-משפט לעניינים מקומיים, היה עליו להעלות טענה זו בפניו, או למצער בשלב הערעור. המבקש אינו טוען, גם כעת, כי בית-משפט השלום לא היה מוסמך לדון בעניינו. הוא אינו חולק גם על כך שפסק-דינו של בית-משפט השלום עוסק: " בענינים שבית משפט לענינים מקומיים מוסמך לדון בהם לפי סעיף 55 ". בערעור על עניינים אלה יושב בית-המשפט המחוזי בשופט אחד (ראו סעיף 37(8) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984), וכך נעשה גם בעניינו של המבקש.

באשר להריסת המבנים, שוגה המבקש בטענתו לפיה אין להטיל עליו להרוס את המבנה נוכח כך שעשה בו שימוש בלבד. סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה מעניק סמכות לבית המשפט להטיל על מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 204 – בין בגין בנייה ובין בגין שימוש במבנה שלא כדין – להרוס את המבנה. אין כל דרישה שהורס המבנה יהיה זה שהקים אותו (השוו: רע"פ 1759/09 כמאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 01.03.09)). מעבר לכך, מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, רשאי בית-המשפט לצוות כי מבנים שהוקמו ללא היתר יהרסו על ידי אדם, אף אם לא הורשע בעבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה, וזאת בהתקיים אחת הנסיבות המפורטות בסעיף זה. בין נסיבות אלה נזכרת גם זו: " מי שביצע את העבירה מת או אינו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית " (סעיף 212(5) לחוק). כפי שטען המבקש עצמו, אביו המנוח הוא שהקים את תוספת הבנייה, ועל כן לא היתה מניעה מלהטיל את מלאכת ההריסה על מי שעשה בה שימוש – המבקש.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.