רע"פ 3172/06 הראל מרצלו נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בנתניה (ת.פ 4220/05) בגין עבירה של נהיגה במהירות הגבוהה מהמהירות המותרת, לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נהג בדרך שאינה עירונית, בה מותרת מהירות מרבית של 90 קמ"ש, במהירות של 143 קמ"ש. המבקש לא נעצר, אלא צולם במצלמה אלקטרונית.

בתאריך 29.5.2005 הרשיע בית-משפט השלום לתעבורה בנתניה (כבוד השופט י' הלוי) את המבקש בהיעדרו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של פסילה מקבלת או החזקת רישיון נהיגה לתקופה של 40 יום בפועל, וחודשיים נוספים על תנאי למשך שנתיים. כן הוטל על המבקש קנס בסך 1,000 ש"ח.

לאחר שבקשתו של המבקש לביטול פסק הדין ולהסבת הדו"ח שקיבל כך שיירשם על שם רעייתו, נדחתה על-ידי בית-משפט השלום לתעבורה, ערער המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום תעבורה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי המבקש לא הביא כל ראיה בכתב באשר לאי התייצבותו לדיון שנערך בבית-משפט השלום לתעבורה. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי התצהיר שהוגש על-ידי רעיית המבקש, לפיו היא זו אשר נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה, לוקה בחוסר סבירות קיצונית וזאת בשל כך שלא צוין בו באילו נסיבות בוצעה נסיעה זו באישון ליל, נסיעה אשר הינה בלתי שגרתית בעליל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא נתן אמון בתצהיר רעיית המבקש אשר הוגש בפניו וזאת בלי לתת הזדמנות נאותה לרעיית המבקש להיחקר על אמיתותו של התצהיר. כן טוען בא-כוח המבקש, כי לא קיבל את ההזמנה לדין בשל מעבר דירה ועל-כן לא הגיע לדיון. בא-כוח המבקש טוען, כי בפנינו מצב של עיוות דין המצדיק דיון בערכאה שלישית וכי לשאלה העולה מפסק הדין יש חשיבות ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים. לחילופין טוען בא-כוח המבקש, כי עונשו של המבקש חמור הוא לאור העובדה, כי המבקש שהינו נהג משאית במקצועו, זקוק לרישיון הנהיגה לשם פרנסתו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). אין בידי להסכים לטענות בא-כוח המבקש שנטענו בעלמא, כי בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו. המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בית-המשפט אינו מחויב בזימון הצדדים לדיון על תצהירה של רעיית המבקש אלא במקרים חריגים, על אחת כמה וכמה אם קבע כי התצהיר לוקה בחוסר סבירות קיצונית. כן צדק בית-המשפט בקובעו, כי המבקש לא נתן סיבה מוצדקת להיעדרותו בפני בית-משפט השלום. גם עונשו של המבקש איננו חמור ביחס למהירות המופרזת בה נהג, החורגת בהרבה מהמהירות המותרת באותה דרך.

ראוי לזכור, כי אנשים משלמים בחייהם, בגופם ובממונם יום-יום בשל מעשיהם של נהגים, המביאים עצמם, בחוסר אחריות, למצבי אי-שליטה על רכבם. על בית-המשפט להרים קולו ולנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.