החלטה3 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"פ 3197/08 עמוס מימון נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

תעבורה · נהיגה במהירות מופרזת והרשעה על בסיס הודאהבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור על הרשעה בתעבורה

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור של עורך דין שהורשע בנהיגה במהירות מופרזת על בסיס הודאתו, וטען כי הודה מכוח חזקת הבעלות. נקבע כי הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי, וכי טענת חומרת העונש אינה מצדיקה התערבות ללא סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. לגופו של עניין, לא נמצא כי הודאתו נבעה מכורח.

העובדות

המבקש הועמד לדין בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר בדרך שאינה עירונית. הוא הודה בעובדות כתב האישום והורשע, ונגזרו עליו קנס, פסילה בפועל ופסילה על תנאי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו, בין היתר משום שהוא עורך דין ומיוצג על ידי מתמחה בדיני תעבורה.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו בעבירת מהירות מופרזת מטעמי כורח, בטענה שלא הצליח לאתר את הנהג בפועל?
  2. 2.האם מצדיקה חומרת העונש שנגזר מתן רשות ערעור שני?

הלכות

  1. 1

    אין מעניקים רשות לערעור שני אלא אם עולה מהטענות טענה בעלת חשיבות כללית החורגת מהעניין הפרטי

    ״אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    טענות בדבר חומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה

    ״טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • רשות ערעור שני
  • חניון חיפה
  • חומרת העונש
  • סטייה ניכרת ממדיניות הענישה
  • חזקת הבעלות
  • כורח

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"פ

3197/08

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

עמוס מימון

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז

מיום 23.1.08 בעפג 3040-11-07 שניתן על-ידי כבוד השופט אחיקם סטולר

בשם המבקש:

עו"ד דוד גולן

החלטה

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת 48437/05) בגין עבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 12.3.2005 נהג המבקש ברכב פרטי בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי במהירות 150 קמ"ש , מהירות העולה על המהירות המותרת של 90 קמ"ש .

ביום 20.6.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט י' ויטלסון) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וזאת על בסיס הודאתו ונגזרו עליו העונשים הבאים: קנס בסך 1,200 ש"ח או

10 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 3 חודשים; ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים.

על פסק-דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 3040-11-07). טענתו העיקרית הייתה כי יש לתת לו לחזור בו מהודאתו לאור העובדה כי הוא הודה מכוח חזקת הבעלות, מאחר ולא הצליח לאתר את מי שנהג ברכב בפועל.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטולר) דחה את הערעור בקובעו כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום נוכח העובדה כי המבקש הנו עורך דין במקצועו ואשר יוצג על ידי עורך דין המתמחה בדיני תעבורה, וכי לא ניתן לקבל את טענתו כי הודה בשל כורח זה או אחר במיוחד נוכח הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בה טוען המבקש כי הרשעתו יסודה בטעות וכורח לאור העובדה כי אחד ושמו אסרף ז'וז'ו הוא זה שנהג ברכב באותו יום ולא הוא, ועל כן ייגרם לו עיוות דין באם תעמוד הרשעתו בעינה וכי הודאתו הייתה בלית ברירה, מכוח חזקת הבעלות. לחלופין טוען הוא כי בית המשפט החמיר עימו בגוזרו עליו עונשים כבדים למדי.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקבל את טענתו של המשיב כי הודה בשל כורח זה או אחר. המבקש הנו עורך דין, בנוסף לעובדה שהוא היה מיוצג על ידי עורך דין המתמחה בדיני תעבורה. משכך, לא שוכנעתי כי יש ממש בטענות המבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

ניתנה היום, כ' בסיוון התשס"ח (23.6.2008).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (3 תיקים)

הלכות

  1. 1אין מעניקים רשות לערעור שני אלא אם עולה מהטענות טענה בעלת חשיבות כללית החורגת מהעניין הפרטי
  2. 2טענות בדבר חומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה