רע"פ 3203/11 אחמד אבו גומעה נ. מדינת ישראל

לפי הצעתנו הסכימו הצדדים למתן רשות ערעור, והתיק נשמע כערעור. לשיטת המערער החלטתו להודות בבית משפט השלום היתה כרוכה בהצעת בית המשפט לגזור עונש של שנתיים; בית המשפט המחוזי שילש את עונשו בתיק דנא מ-24 חודש ל-72 חודש בנוסף למאסר אחר, ועל כן ככל שאין מפחיתים בעונשו מבקש הוא לחזור מן ההודיה ולנהל את משפטו בבית משפט השלום מחדש. לשיטת המדינה אכן נפל פגם בהתנהלות מבחינת בית משפט השלום, אך ההודיה היתה בעיניים פקוחות, נוכח עמדת המדינה שבוטאה בבית משפט השלום על אתר; חומרת מעשיו של המערער מצדיקה את הגדלת עונשו בבית המשפט המחוזי ואין מקום להפחתה בעונש.

נוצר בתיק זה מצב בעייתי. מחד גיסא סבורים אנו כי לא היה מקום שבית משפט השלום יודיע בפועל את הכרעתו בטרם ההודיה באופן שהדעת נותנת בבירור כי ההודיה היתה כרוכה בכך, אם כי התביעה ציינה בצדק שבקשת רשות הערעור לא כללה מפורשות חזרה מן ההודיה, והדבר הובהר בעקבות הערותינו היום. מאידך גיסא החזרת הדיון לראשיתו לבית משפט השלום משמעה הטלת עומס נוסף על המערכת, ואף התביעה עצמה רואה בעייתיות בזמן שחלף (התיק נדון בבית משפט השלום לפני קרוב לשנתיים, לאחר עדויות, לרבות של סוכן). אין ספק כי מדובר בעבירות חמורות של סחר בסמים והמערער ראוי לענישה מתאימה (כמובן איננו מביעים דעה על התיק הגדול יותר שעליו נדון, והנמצא - כנמסר לנו - בערעור בבית משפט זה). בשקלול העבירות, ההגינות הדיונית והיעילות החלטנו שבתיק דנא יישאר העונש של 30 חודש, אך המאסרים המותנים יופעלו בחופף ובמצטבר לתיק זה באופן שיצטברו 18 חודש, ובסך הכל 48 חודש; קרי תחת 72 חודש (כולל) שנגזרו בבית המשפט המחוזי יועמד המאסר הכולל, בנוסף לעונש אחר שנושא המערער, על 48 חודש (נציין למען הסדר הטוב כי הצענו זאת לצדדים בראשית הדיון אך הדבר לא נתקבל על דעת המדינה). המאסר על תנאי והפסילה יעמדו בעינם. הערעור מתקבל לפי האמור.