רע"פ 330/04 שמעון לוצקי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-המשפט לתעבורה ברמלה, על-פי הודאתו, בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לאחר שנהג ברכבו במהירות של 109 קמ"ש, בדרך בה המהירות המותרת אינה עולה על 50 קמ"ש. בשלב הטיעונים לעונש, ציין המבקש כי אמנם צבר הרשעות רבות בעבירות תעבורה לאורך שנות נהיגתו, אולם במהלך שלוש השנים האחרונות עבר שלוש עבירות תעבורה בלבד, אחת מהן נוגעת למסמכים. כמו כן, ציין המבקש כי הוא מפרנס יחיד במשפחה בת שלושה ילדים. בית-המשפט לתעבורה (כבוד השופט ה' אבינועם) שקל את כל אלה, כמו גם את חלוף הזמן (כשנה) מאז בוצעה העבירה ואת הפסילה המינהלית שריצה המבקש בגינה במשך שלושים ימים, וגזר על המבקש שלושים ימי פסילה בפועל, שישה חודשי פסילה על תנאי וקנס בסך 1,200 ₪.

2.המשיבה ערערה על גזר-הדין ועתרה להטיל על המבקש פסילת רישיון בפועל לתקופה משמעותית יותר. בערעור טענה המשיבה כי הימשכות ההליך נגרמה עקב בקשות דחייה כאלה ואחרות שהגיש המבקש לבית-המשפט. עוד טענה המשיבה כי למבקש חמישים וארבע הרשעות קודמות בעבירות תעבורה שונות, וכי בשלוש השנים שקדמו למתן גזר-הדין הורשע בעבירות תעבורתיות חמורות של נהיגת רכב לא תקין, נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה בלא רישיון נהיגה תקף וכניסה לצומת כשאין אפשרות להמשיך בנסיעה. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ס' רוטלוי) קיבל את הערעור והעמיד את תקופת פסילת הרישיון בפועל על ארבעה חודשים.

3.בבקשת רשות הערעור שבפני טוען המבקש כי לא היה מקום להתערבות כה קיצונית בעונש שנקבע לו על-ידי בית-המשפט לתעבורה, וזאת מן השיקולים אשר פורטו בגזר-הדין. המבקש מוסיף כי זהו, למעשה, ערעור ראשון מטעמו.

ככלל, אין נוהגים לתת רשות לערער על חומרת העונש למעט במקרים חריגים במיוחד, ואף העובדה כי שתי הערכאות הקודמות לא גזרו את אותו הדין, אין בה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 3746/99 פרץ מכלוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא מצאתי כי המקרה שבפני חריג במידה המצדיקה מתן רשות ערעור, ואף העונש שהטיל בית-המשפט המחוזי על המבקש נראה לי ראוי והולם בנסיבות העניין.

הבקשה נדחית.