רע"פ 3394/00 זגורי יוסף נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בבית המשפט קמא בחמישה אישומים הנוגעים לעבירת האיומים, סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. בית המשפט קמא זיכה את המבקש משלושה אישומים, שניים מהם מחמת הספק, ואחד עקב סתירה פנימית בגוף האישום. המבקש הורשע באישומים הרביעי והחמישי, ונדון לשישה חודשי מאסר על תנאי ולקנס בסך 300 ש"ח. על הרשעתו זו ערער לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי זיכה את המבקש מהאישום החמישי והשאיר על כנה את ההרשעה באישום הרביעי, מבלי שהפחית מהעונש שהושת על המבקש בבית משפט השלום. על החלטת בית המשפט המחוזי לקיים את הרשעת המבקש באישום הרביעי פונה המבקש בבקשה לרשות ערעור.

2.טענתו הראשונה של המבקש היא, להגנה מן הצדק. לעניין טענה זו, נקבע כי המבחן לביסוסה הוא מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 221, 370). אין בכל טענותיו של המבקש לעניין זה כדי לענות על דרישה זו.

3.הרשעת המבקש באישום הרביעי מבוססת על עדותה של המתלוננת. עדותה היתה אמינה בעיני בית המשפט. אי העדת סגן מנהל סניף הבנק, והעובדה כי היה בליבה של המתלוננת על המבקש - אין די בעובדות אלה כדי להצדיק התערבות בהחלטת שופט בית משפט השלום, אשר על אף עובדות אלה התרשם ממהימנות העדות. מקובלת עלי גם עמדת הערכאות הקודמות, על פיה די בעדות המתלוננת, על פי תוכנה, להוכחת עבירת האיומים.

4.בנוסף לכל האמור לעיל, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות אשר יצדיקו מתן רשות ערעור לערכאה שלישית.

הבקשה נדחית.