רע"פ 3395/00 יוסף זגורי נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בבאר-שבע בעבירות של הפרת הוראה חוקית ועלבון במקום ציבורי, בניגוד לסעיפים 287 ו194-(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. בהליך זה לא היה המבקש מיוצג. על פי פרטי האישום, עמד המבקש מול ביתו של מנהל סניף בנק דיסקונט בבאר-שבע, עימו היה מסוכסך תקופה ארוכה, כשהוא נושא שלט בגנותו ומשמיע גידופים כלפיו. לפי קביעת בית המשפט, הפר בכך המבקש צו שחרור בערובה שהוצא לגביו, ואשר אסר עליו להתקרב למרחק של 100 מטר מבית מנהל הסניף. בית המשפט גזר על המבקש, בשל שתי העבירות, שבעה חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. בעת מתן גזר הדין היה המבקש עצור מזה כחצי שנה עד תום ההליכים נגדו, ותקופה זו נוכתה מתקופת מאסרו.

2.לאחר שסיים לרצות את מאסרו ערער המבקש על פסק הדין, באמצעות עורך-דין, לבית המשפט המחוזי. ערעורו התקבל באשר לעבירה של עלבון במקום ציבורי, ונדחה באשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית. בית המשפט סבר, כי העונש שנגזר על המבקש חמור ביחס למעשיו, על אף הרשעותיו הקודמות, ועל כן הפחית (בדיעבד) את תקופת מאסרו בפועל לשלושה חודשים. בית המשפט מתח ביקורת על אורך תקופת מעצרו של המבקש עד להרשעתו. עם זאת ציין, כי בגדר הערעור שלפניו אין הוא דן עוד בעניין המעצר, אשר כבר הסתיים ולא ניתן לתקנו.

3.כעת מבקש המבקש רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 4.7.00 הורה השופט ת' אור לבדוק את אפשרות ייצוגו של המבקש על ידי הסניגוריה הציבורית, ואכן מונה לו סניגור, אשר הגיש (פעמיים) בקשת רשות ערעור מתוקנת. בהוראת השופט אור, מיום 29.11.2000, הגישה המדינה את תגובתה. בהחלטת המשנה לנשיא מיום 6.12.2000 נדרש בא-כוח המבקש לפרט את הטענות הספציפיות שמרשו עשוי היה לטעון בבית-משפט השלום, אילו היה מיוצג. בתשובתו חזר בא-כוח המבקש על עיקרי טענותיו שנכללו בבקשת רשות הערעור המתוקנת.

4.לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

להשגות המבקש על צדקת הרשעתו בעבירה של עלבון במקום ציבורי אין עוד מקום, לאחר שמעבירה זו זוכה בבית המשפט המחוזי.

טענת המבקש נגד סירובו של בית-משפט השלום למנות לו סניגור, חרף מעצרו ובהיותו במעצר, היא בבחינת "חלב שפוך". בפועל יוצג המבקש בערכאת הערעור, ולא שוכנעתי שאילו היה מיוצג גם בבית-משפט השלום היה משיג תוצאה טובה יותר מזו שהשיג - בסופו של דבר - בבית המשפט המחוזי. אכן, אילו יוצג על-ידי סניגור בבית-משפט השלום, קרוב להניח שהיה עולה בידו לקצר את תקופת המעצר. אולם עניין זה אינו שייך לבקשת רשות הערעור שלפניי.

טענת המבקש, בדבר בטלות תנאי השחרור בערובה בשל היותו כביכול בלתי מוגבל בזמן, אינה ראויה לדיון בערכאה נוספת. שתי הערכאות שקדמו לי דחו טענה זו בקובעם, כי תנאי שחרור בערובה בטרם הגשת כתב אישום, אשר לא נקבעה בו מגבלת זמן, מוגבל ל180- ימים מכוח סעיף 58(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-; ואילו בא-כוח המבקש לא טרח כלל להתייחס בכתבי-טענותיו לקביעה זו. מכל מקום, בענייננו הפר המבקש את צו השחרור כחודש וחצי בלבד לאחר שניתן. בנסיבות אלה אין הוא יכול להישמע בטענה כי הצו הגבילו במידה העולה על הנדרש.

ולבסוף, טענת המבקש כי סעיף 287 לחוק העונשין אינו חל על הפרת תנאי שחרור בערובה, מנוגדת לקביעה מפורשת של בית-משפט זה (בבש"פ 3611/93 פרץ נ' מ"י , פ"ד מח(1) 855, 864); ובהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים לשוב ולעיין בקביעה זו, אף טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות להגשת ערעור נוסף.

5. הבקשה נדחית.