רע"פ 341/07 חמיס דלק נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש נגד המבקשים לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו נטען, כי בין השנים 2000 ל-2002 הם ביצעו עבודות בניה ללא היתר בשלושה מבנים במקרקעין שבבעלותם ברחוב 3241 מס' 4 בתל אביב-יפו.

על יסוד תצלומי אוויר אשר תיעדו את השטח ותרשימים הנדסאים אשר הוכיחו את שנטען בכתב האישום, הורשעו המבקשים בעבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בעקבות כך, הוצא צו הריסה כנגד שניים מן המבנים, ועל כל אחד מן המבקשים הוטל קנס בסך 20,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתם. כן נגזר להם קנס בשיעור כפל שווים של שני המבנים, העומד על סך של 421,993 ש"ח, או 530 ימי מאסר תמורתם, והם חויבו לשלם אגרות והיטלי חובה בגין המקרקעין שלא שולמו עד כה בסך של 4,286 ש"ח.

2.

המבקשים ערערו על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וטענו כי כל פועלם היה בשיפוץ המבנים, ואין מדובר בתוספת בניה כלל. המבקשים הלינו על הסתמכותו של בית-משפט קמא על תצלומי האוויר ועדותם של המומחים שהעידו אודותם, וטענו כי ראיות אלו אינן קבילות בשל העובדה שמי שערך אותם לא העיד. בית-המשפט דחה טענות אלו וכפועל יוצא מכך גם את הערעור בכל הנוגע להכרעת הדין. עם זאת, קיבל בית-משפט קמא את הערעור בשאלת הקנס שהוטל על המבקשים מכוח סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ואיחד את שני הקנסות הנפרדים שהוטלו עליהם כך שכל אחד מהם ישלם סכום של 220,000 ש"ח או ייאסר תמורתו ל-18 חודשים.

3.

כעת עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-משפט קמא, וטענותיהם מופנות כנגד יישום הוראתו של סעיף 219 לחוק. לדידם, היה על המשיבה להזהירם כי היא מתעתדת לעשות שימוש בסעיף זה, ומכל מקום לא היה נכון לעשות כן דווקא בעניינם, בעוד שאין נוהגים כך ביתר עברייני הבניה. עוד מלינים המבקשים על כך שבתי-משפט קמא לא החילו בעניינם את סעיף 219(ג), לפיו לו בית-משפט קמא היה מאפשר להם לבצע את צו ההריסה לפני מתן גזר-הדין, לא היו נצרכים הם להרוס את המבנים ולשלם את כפל שוויים גם יחד. לבסוף, טוענים המבקשים, כי אין להטיל קנס בגובה כפל שווי המקרקעין על כל אחד מהם, אלא לקבוע כי כל אחד מהם ישלם מחצית מכפל שווי זה.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה זו, הנסבה על גזר-הדין בלבד. הלכה היא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אין בה כדי להצדיק את ליבון הסוגיה בפני ערכאה נוספת, שלישית במספר. אף שהמבקשים מנסים לשוות לבקשתם גוון כללי וציבורי, תוך שהם מציינים מספר סוגיות כלליות הנוגעות לסעיף 219, אין בה אלא את עניינם הפרטני. לגופם של דברים אציין, כי סעיף 219(א) לחוק התכנון והבניה הינו בעל אופי עונשי, ומשכך, השלב הנכון להעלות טענה המתבססת עליו הינו שלב הטיעונים לעונש בפני הערכאה הדיונית. כך עשתה המשיבה במקרה הנוכחי, ואיני רואה בכך כל דופי. יתרה מכך, אופיו העונשי של הסעיף מלמד כי ניתן לעשות בו שימוש כנגד כל אדם שהורשע בפלילים, בין אם הוא בעליו היחידים של הקרקע, ובין אם הוא שותף בה עם אדם אחר, והשקפה זו נסמכת הן על לשון הסעיף והן על תכליתו – הרתעתם של עברייני בנייה.

על יסוד האמור, הבקשה נדחית, ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.