רע"פ 3438/03 הראל נוף נ. מדינת ישראל

המבקש, יליד 1968, הואשם בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות אלימות ואיומים, שביצע במועדים שונים כלפי בת-זוגו (להלן: המתלוננת) וכלפי צעיר (להלן: המתלונן), שעמו התרועעה בתקופה שבה ניתקה יחסיה עם המבקש. להגנתו טען המבקש במשטרה ואף העיד בבית המשפט והשמיע עדים, כי המתלוננים הם אלה שתקפו אותו.

בית-משפט השלום (השופט דוד רוזן) דחה עדויות המבקש ועדיו כבלתי מהימנות ומצא אותו אשם על יסוד עדויות המתלוננים, שנתן בהן אמון מלא ואשר אף נתמכו בראיות אובייקטיביות לרבות עדוּת ראיה לתקיפת המתלוננת. בגזר-דינו כתב השופט רוזן:

הנאשם סבר כי המתלוננת הינה שלו ובבעלותו. על מנת להשיב שליטתו בה ולעגנה, הלם בה נמרצות. המתלוננת קראה לעזרה, נתמזל מזלה ועוברי אורח נזעקו והבהילו את המשטרה. לולא אלה יכול היה האירוע להסתיים בצורה קודרת ואומללה הרבה יותר. מספר ימים קודם לכן, תקף הנאשם את מר יהונתן מאירי. מר יהונתן מאירי, הינו הצעיר, שבדרך צעירים פגש במתלוננת ובין השניים נקשרו יחסי ידידות. קשרים שהיו למורת רוחו של הנאשם. הנאשם תכנן ותחבל מעשה תקיפה כנגד מר מאירי. הנאשם זימן את מר מאירי לפגישה בדרך מרמה, ומפגישה זו הובילו למקום חשוך, ושם בצוותא חדא עם אחר תקפו באלימות ובאכזריות. התקיפה הותירה את המתלונן פגוע וחבול, כשצלקות ההתנפלות החשוכה מעטרים את גופו, בעיקר את ראשו. הנאשם לא הכיר ולא ידע את מאירי מעולם. הנאשם ב"דם קר" התנפל, יחד עם אחר, על מאירי והפליא מכות איומות על גופו. לא מדובר בהתרגזות או באיבוד עשתונות רגעי. עניין לנו בנאשם, שבמחשבה צלולה החליט לבוא חשבון עם צעיר אחר, על כך שזה "הרהיב עוז" לקשור קשרי ידידות עם מי שהייתה בת זוגתו.

לנוכח עדויות האופי שהושמעו לצורך גזירת-הדין לא ראה בית-משפט השלום לבקש תסקיר שירות המבחן, ובהתחשבו בעברו הנקי של המבקש, בעדויות על אופיו הטוב ובשירותו הצבאי שבגדרו נפצע, גזר על המבקש 24 חודשי מאסר מתוכם שנה לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירות של הפעלת אלימות כלפי אדם, בצירוף קנס כספי בסך 2,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו. כן חייב אותו בתשלום פיצויים בסך 4,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד הרשעתו בתקיפת המתלונן וכנגד חומרת העונש. בגדר ערעורו ולבקשתו, הגיש שירות המבחן תסקיר, שבו צוין כי המבקש משליך אחריות למעשיו על המתלוננים אך עם זאת הוא מודע לקשייו לשלוט בעצמו ומסכים לקבל טיפול במרכז המטפל בבעיות אלימות. שירות המבחן המליץ איפוא על עונש מאסר בעבודות שירות בצירוף מבחן בתנאֵי טיפול קבוצתי.

בית-המשפט המחוזי (השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ונורית אחיטוב) לא מצא בערעור כנגד ההרשעה כל ממש ואף הטעים, כי תקיפת המתלונן הייתה מתוכננת, כי הוכה קשות בכל חלקי גופו ונזקק לטיפול רפואי וכי עונש המאסר הוא היחיד שיכול לתת ביטוי, ולוּ במקצת, לחומרת מעשיו

של המבקש. עם זאת, לנוכח נכונותו של המבקש להשתתף בטיפול בבעיות אלימות, העמיד בית-המשפט המחוזי את עונש המאסר בפועל על תשעה חודשים וצירף לעונש זה מבחן למשך שנה. שאר חלקי גזר- הדין הושארו בעינם.

בבקשתו למתן רשות ערעור מטעים המבקש את עברו החיובי, את הפגיעה הקשה של עונש המאסר בו ובבני משפחתו ואת התקדמותו בתהליך השיקומי.

ברי, כי אין בטענות אלה כנגד גזר-הדין, שעל פניו אינו חמור כלל, עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אוסיף, כי שיקומו של נאשם, גורם חשוב ככל שיהא, איננו השיקול היחיד בענישה. על העונש לשקף את חומרת המעשה ואף להתחשב בהרתעת הרבים ובריבוי מעשי האלימות בחברתנו, ובמיוחד אלימות כנגד נשים. תופעה אחרונה זו היא מסוכנת במיוחד כשהיא באה בתגובה לרצונה של האשה להיפרד מבן הזוג ואף להתקשר עם אדם אחר.

במקרה שלפנינו יש לקוות, כי הטיפול שיינתן למבקש יעלה יפה. ברם, דווקא משום רקעו הנורמטיבי החיובי, המאסר – המבטא את הוקעת החברה את התנהגות המבקש – הוא זה העשוי להרתיעו.

הבקשה נדחית איפוא.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בתאריך 20.10.03, עד לשעה 12:00.