רע"פ 3516/07 שרון קרקוגלי נ. מדינת ישראל

1.

בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בחיפה כנגד המבקש יוחסו לו שני אישומים. באחד נטען כי הוא ביצע שורה של עבירות כנגד בת זוגו לשעבר (להלן: "המתלוננת"). המעשים כללו, בין היתר, אמירות מאיימות, שיחות טלפון מטרידות, ואף ניתוק של זרם החשמל בביתה

כשסירבה לפתוח לו את הדלת. בעקבות כך ניתן על ידי בית-משפט השלום בחיפה צו האוסר על המבקש ליצור קשר עם המתלוננת בכל דרך שהיא. על-פי הנטען באישום השני, הפר המבקש צו זה במשך ימים לא מעטים, זאת בעיקר על-ידי שליחת הודעות מסרון ( s.m.s ) מטרידות ומאיימות.

בגדרו של הסכם-טיעון הודה המבקש בעובדות שיוחסו לו, והורשע בעבירות של איומים, הפרת הוראה חוקית, פגיעה בפרטיות והטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיפים 192 ו-287(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ו-30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982. בעקבות ההרשעה הוטלו על המבקש שישה חודשי מאסר בניכוי הימים בהם היה נתון במעצר, מאסר על תנאי, והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע מביצוען של עבירות מן הסוג בהן הורשע או עבירות אלימות.

2.

המבקש ערער על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. מירב טענותיו הופנו כנגד הסדר-הטיעון אשר התקבל בבית משפט קמא, ובעיקר כנגד החלטתו של בית-משפט השלום לדחות את בקשתו להתיר לו לחזור מהודייתו – בקשה שהגיש לאחר שהורשע. באשר לגזר-הדין, טען המבקש, כי הוא לוקה בחומרה יתרה ואינו מתחשב בנסיבותיו האישיות ובתקופה הארוכה בה היה נתון במעצר בית. לבסוף, טען המבקש כי ראוי היה לאפשר לו לשאת בעונש המאסר בדרך של עבודות שירות. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שקבע כי לא נפל פגם בהסדר-הטיעון, וכי לא התקיימו "נימוקים מיוחדים" אשר יצדיקו חזרה מהודאה, כדרישת סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. עוד נקבע, כי העונש אשר הושת על המבקש הולם את חומרת העבירות בהן חטא, וכי לאור העובדה שהוא נמצא כבלתי מתאים לעבודות שירות, אין מנוס מכליאתו.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו טענות אשר שימשו אותו בערעורו. להשקפתו, שגה בית-משפט קמא כאשר לא התחשב בנסיבותיו האישיות, לא הקל בעונשו, ולא אפשר לו לשאת במאסר בדרך של עבודות שירות.

4.

דין הבקשה להידחות. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות אשר נתנו את דעתן להשגותיו, ואין מקום לקיומו של דיון בפני ערכאה שלישית. כידוע, הרשות לקיים ערעור נוסף יוחדה למקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, שעניינה אינו רלבנטי לצדדים המתדיינים בלבד (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). יתרה מכך, על דרך הכלל, חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646), ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם . אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה. בית-משפט השלום בחן את האפשרות לאפשר למבקש לשאת במאסר שהוטל עליו בדך של עבודות שירות, אולם הוא נמצא בלתי כשיר לכך. באשר לטענה לפיה לא נתן בית-המשפט המחוזי את דעתו לנסיבותיו האישיות, כל שאוכל לומר הוא כי טענה זו אינה מדויקת, בלשון המעטה.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.