רע"פ 3528/03 יצחק יעקב דהן נ. מדינת ישראל

1.המבקש נתפס בשני אירועים שונים, ביום 27.7.97 וביום 9.2.98, כשהוא מחזיק בסם מסוכן מסוג הרואין, ללא היתר כדין, לצריכתו העצמית.

ביום 3.2.00 הרשיע בית משפט-השלום ברמלה (כבוד השופט ש' ברוך – סגן נשיא) את המבקש בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, על-פי הודאתו בעובדות כתב-האישום המתייחס לאירוע הראשון בזמן. עקב בקשת המבקש לצרף לדיון את התיק בעניין האירוע השני, נדחה הדיון לצורך הקראת התיק המצורף ולצורך השמעת הטיעונים לעונש.

בינתיים, נדחה הדיון בעניינו של המבקש פעם אחר פעם, הן לבקשת התביעה, אשר לא איתרה את התיק השני, והן לבקשת שירות המבחן, אשר ניזקק לזמן נוסף על מנת לעמוד על מצבו הטיפולי של המבקש ועל-מנת לגבש המלצה בעניין עונשו.

בתאריך 26.2.01 הוגש לבית-משפט השלום ברמלה כתב-האישום בנוגע לאירוע השני. בית-המשפט הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו בעובדות כתב-האישום השני, בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, וקבע מועד למתן גזר-דין, לאחר שיוגש תסקיר מבחן משלים אודות המבקש.

במועד שנקבע כאמור, ביום 11.6.01, דיווח שירות המבחן, כי אין לו קשר עם המבקש, ועל כן אינו יכול לבוא בהמלצה טיפולית בעניינו. בית-משפט השלום קבע, כי עם הרשעת המבקש בשתי עבירות סמים נפרדות, ניתן להפעיל נגדו עונש מאסר מותנה לתקופה של שנה, שגזר עליו בית משפט-השלום בכפר-סבא בת"פ 1012/92. אולם, לנוכח הזמן הרב שחלף מאז נגזר עונש המאסר המותנה ולנוכח מאמצי הגמילה של המבקש, נמנע בית-משפט מהפעלת עונש המאסר המותנה באותו שלב, ונתן ארכה נוספת לשם המשך בדיקת שאלת גמילתו של המבקש מסמים.

2.תסקיר המבחן, שהוגש לקראת הדיון בבית-משפט השלום ברמלה ביום 9.7.01, היה חיובי ביחס לתהליך הגמילה של המבקש, ובסופו הומלץ להאריך את עונש המאסר המותנה, שהיה תלוי ועומד נגד המבקש, וכן להעמיד את המבקש לפיקוח שירות המבחן, למשך שנה. בשלב זה, נתן בית-המשפט גזר-דין, ובו הורה, בהסכמת הצדדים, על הארכת עונש המאסר המותנה בשנה ועל העמדת המבקש בפיקוח שירות המבחן, לתקופה של שנה.

כארבעה חודשים לאחר מכן, הגיש שירות המבחן בקשה להפקעת צו המבחן שהוטל על המבקש, על רקע התרופפות משמעותית בקשר של המבקש עם שירות המבחן ולנוכח הספק שעלה באשר לגמילתו. בית-המשפט קבע מועד לדיון בבקשה, ועד לאותו מועד, כך החליט, יוכל המבקש לחדש את הקשר עם שירות המבחן ולהיבדק על-ידו.

בישיבה מיום 18.2.02 הגיע בית-המשפט למסקנה, בהסתמכו על תסקיר שירות המבחן שהובא בפניו, כי ההליך הטיפולי בו היה המבקש נתון נכשל. בית-המשפט הטיל, איפוא, על המבקש עונש של מאסר לריצוי בפועל למשך 8 חודשים והפעיל את עונש המאסר המותנה באופן ש-8 חודשים ירוצו בחופף ו – 4 חודשים במצטבר, כך שהמבקש ירצה בפועל 12 חודשי מאסר. בית-משפט השלום הוסיף וגזר על המבקש עונש של מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים.

3.המבקש ערער על גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וביקש להורות על המצאת תסקיר מעודכן, בטענה כי חל שינוי לטובה בנסיבות. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין) נעתר לבקשתו. דא עקא, שירות המבחן הודיע כי אין ביכולתו לגבש המלצה טיפולית בעניינו של המבקש, לנוכח קשייו להתמיד בטיפול. בית-המשפט המחוזי דחה, איפוא, את הערעור, בקובעו:

"בנסיבות אלה, גם לאחר שבוחנים את נסיבותיו המשפחתיות והאישיות של המערער [המבקש], אין כל הצדקה שהיא להתערב בהחלטתו של בית-משפט השלום, מה גם שמדובר למעשה אך ורק בתשלום בגין העבירות הקודמות שבגינן הוטל המאסר על תנאי שהופעל כעת".

4.בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, במסגרתה עותר המבקש להקלה בעונשו, היות ולטענתו הוא נקי מסמים מזה שלוש שנים ונכון להמשיך בתהליך השיקום.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור.

5.ככלל, אין מקום לבקשת רשות ערעור הנסובה על חומרת העונש בלבד (ראו רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ו לא ראיתי לנכון לחרוג מכלל זה במקרה דנן. המבקש הפר את האמון שניתן בו שוב ושוב, ועונשו משקלל את מכלול הנסיבות המקלות והמחמירות בעניינו.

הבקשה נדחית.