רע"פ 3535/06 חסן אטראד נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בחיפה בעבירות של הסגת גבול המקצוע והתחזות לעורך-דין, לפי סעיפים 96, 20(3), 20(4) ו-97 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961. בהכרעת-הדין נקבע, כי המבקש, שאינו מחזיק ברישיון עריכת-דין, הכין עבור אדם בשם טרביה זאהי (להלן:"זאהי") מסמכים בעלי אופי משפטי, ואף העניק לו יעוץ משפטי. בתמורה, כך נטען, קיבל המבקש מאותו זאהי שני שיקים, בסכום כולל של 2,500 ש"ח. נוכח הרשעתו, נגזרו למבקש שמונה חודשי מאסר וארבעה חודשים מאסר על-תנאי. כמו כן, הוטל עליו לשלם קנס בסך 5,000 ש"ח או חמישים ימי מאסר תמורתו.

יצוין, כי במהלך פרשת התביעה לא היה המבקש מיוצג בידי עורך-דין, ורק עם תחילת פרשת ההגנה, הוא שכר את שירותיו של פרקליט.

2.המבקש ערער על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. במהלך הדיון הוא עתר להתיר לו להגיש כראיה תצהיר מטעם זאהי. בתצהיר זה, טען המבקש, הודה זאהי כי עורך-דין – עמו נקלע המבקש לסכסוך – שכנע אותו להפלילו. עוד נטען, כי הערכאה הראשונה התירה למבקש להביא לעדות את "עורכי התצהיר", אולם, לא עלה בידו לעשות כן.

ערעורו של המבקש נדחה. בית-המשפט (השופטים ש' ברלינר, י' דר ור' שפירא) עמד על כך, כי התצהיר – כשהוא עומד לבדו – הינו נטול כל משקל ראייתי. בית-המשפט הוסיף וציין, כי כאשר מתבקשת הגשת ראיה חדשה בזמן הערעור, יש לבחון לא רק את חשיבותה הלכאורית, אלא גם את נסיבות השגתה והצגתה בפני בית-המשפט. בחינתן של אלו, קבע בית-המשפט, מעלה תמונה עגומה ביותר באשר להתנהלותו של המבקש. בית-המשפט הדגיש, כי המבקש נקט סחבת בהליכים בעניינו, וחרף ארכות אחדות שניתנו לו, לא זומן זאהי למתן עדות, עד שלבסוף הודיע הסנגור כי ניסיונותיו לאתר את העד לא צלחו, ולפיכך הכריז "אלה עדי".

נוכח כל אלה קבע בית-המשפט, כי אין מקום להיעתר לבקשה להגשת הראייה הנוספת. טענה אחרת שנטענה מפי המבקש בשלב הערעור – לפיה העבירות נשוא ההרשעה התיישנו זה מכבר – נדחתה אף היא, וכך גם השגותיו של המבקש באשר לחומרת העונש שנגזר לו.

4.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, על יסוד הטענה לפיה ניסוח כתב-האישום שהוגש נגדו היה לקוי, שכן זאהי כונה בו "המתלונן" אף שמעולם לא התלונן נגד המבקש. זאת ועוד, להשקפת המבקש, עובדות כתב-האישום אינן מגלות עבירה של התחזות, ואילו על עבירת הסגת הגבול בה הורשע חלה התיישנות מכוח הוראת סעיף 9(א)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. עוד טען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי שגה כאשר לא התיר לו להגיש את תצהירו של זאהי כראייה. כמו כן משיג המבקש על קביעות שבעובדה ובמהימנות שיצאו מלפני ערכאות קמא. לחילופין, טוען המבקש, כי העונש שנגזר לו הינו חמור יתר על המידה, ובגדרו לא ניתן משקל ראוי לעברו הנקי ונסיבותיו האישיות.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה משפטית כללית, בעלת השלכות החורגת מעניינו של המבקש. הבקשה שבפני – החולקת על ההרשעה, כמו גם על חומרת העונש – אינה מעלה שאלה מעין זו. יתרה מכך, השגותיו של המבקש כנגד ניסוח כתב-האישום ותוכנו, כמו גם שאלת מהימנות הראיות שנאספו נגדו, מקומן להתברר בפני הערכאה הדיונית ולא בשלב של ערעור, ומקל וחומר לא בגדרו של ערעור שני.

אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.