רע"פ 1756/13 דן תורגמן נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא י' אלון , וכב' השופטים י' צלקובניק ו- י' רז-לוי ) מתאריך 30.01.2013 ב-עפ"ג 46455-03-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא (כתארו אז) נ' אבו טהה ) מתאריך 06.02.2012 ב-ת"פ 4411/04.

אציין, כי בגדרי בקשת רשות הערעור שהגיש (ולא בבקשה נפרדת, כמקובל בנסיבות דומות), המבקש אף עותר לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו, שהוא אמור להתחיל לרצותו בתאריך 17.03.2013.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

בתאריך 30.11.2004 הוגש כתב אישום נגד המבקש ונגד אדם נוסף, וכן נגד שלוש חברות שהמבקש היה בהן מנהל פעיל במועדים הרלבנטיים. כתב האישום כלל 14 אישומים שונים, והמבקש הואשם בכל אחד מאישומים אלה. בקצירת האומר אציין, כי למבקש יוחסו 64 עבירות מס שונות (לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ), אשר בוצעו לכאורה במהלך השנים 2002-1999, וזאת הן ביחס לחברות שהוא שימש כמנהל שלהן, והן ביחס להכנסותיו האישיות.

3.

בתאריך 28.06.2010 ביקש בא-כחו של המבקש מבית משפט השלום הנכבד כי יתאפשר למבקש לחזור בו מעמדתו המקורית, לפיה כפר במיוחס לו, ולהודות בכל עובדות כתב האישום (אציין, כי בגזר דינו של בית משפט השלום הנכבד נאמר כי הודאתו של המבקש נעשתה במסגרת הסדר טיעון, אך ממכלול החומר שהוגש לי, וכן מבקשת רשות הערעור עצמה, עולה כי ההודאה הנ"ל – לא ניתנה, כנראה, על רקע של הסדר טיעון).

בית משפט השלום הנכבד קיבל את בקשת המבקש לחזור בו מכפירתו. נוכח הודאתו של המבקש, הרשיע אותו בית משפט השלום הנכבד בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

4.

בתאריך 06.02.2012 גזר בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש.

מבחינת השיקולים לחומרא, עמד בית משפט השלום על ההלכה שקבע בית משפט זה בדבר החומרה הרבה שיש לייחס לעבירות מס, וקבע כי עבירת אי-תשלום ניכויים, שהיא אחת העבירות המרכזיות שבהן הורשע המערער, "כרוכה בשליחת יד לקופת הציבור והיא בעלת אלמנט של גניבה". בית משפט השלום אף ציין כי המבקש הורשע בעבר בעבירות מס דומות, ונידון בין השאר לעונש של מאסר על תנאי, אותו יש להפעיל בהליך הנוכחי. כן עמד בית משפט השלום הנכבד על כך שהמבקש "לא הסיר את מלוא המחדלים – חלק מהדוחות טרם הוגשו וכן נותר חוב ניכויים המתייחס לנאשמת 3 [חברת אלום דן אלומיניום 2000 ד.ת. בע"מ – ח"מ , להלן: חברת אלום ]... יש לציין, כי המדובר בסכומים לא מבוטלים של אי תשלום מס שנוכה, בסכומים של 74,000 ש"ח, 192,000 ש"ח, 202,000 ש"ח. סכומים אלה לא הועברו עד היום לשלטונות המס".

מבחינת השיקולים לקולא, ציין בית משפט השלום את תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש, על פיו מדובר באדם, אשר ניהל חיים נורמטיביים, וחווה קריסה כלכלית בעסקיו. עוד התייחס בית משפט השלום לנסיבותיו האישיות הקשות של המבקש, וביניהן: גילו המבוגר יחסית, הודאתו בעובדות כתב האישום, מצבו הבריאותי הרעוע, מצבו הנפשי הקשה, וכן העובדה שהפך לפושט רגל.

בסופם של דבר, קבע בית משפט השלום כי: "היה מקום להחמיר עם הנאשם 4 [המערער כאן – ח"מ ]... אולם בשל הנסיבות האישיות הקשות כעולה מהתסקיר, החלטתי שלא למצות את הדין עם הנאשם". לפיכך, השית בית משפט השלום הנכבד על המבקש את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר בפועל, הפעלת עונש המאסר המותנה, בן שישה חודשים, שהושת על המבקש בהליך קודם (כך שעונש זה ירוצה במצטבר), ובסך הכל תשעה חודשי מאסר בפועל, קנס בסך 50,000 ש"ח, והתחייבות כספית על סך 50,000 ש"ח שלא יעבור עבירה דומה במשך שלוש שנים.

5.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. בערעורו, טען המבקש כי שגה בית משפט שלום בכך שקבע כי הסכומים בסך 74,000 ש"ח ו-192,000 ש"ח משוייכים לחברת אלום, וכי בפועל הם היו צריכים להיות

משוייכים לחברות: דנכל בניה (1998) בע"מ ו-אלום – דן תורג'מן בע"מ, וכי חובות אלה שולמו על ידי המבקש עוד טרם שנגזר דינו. עוד טען המבקש בפני בית המשפט המחוזי הנכבד כי גזר דינה של הערכאה המבררת לא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות הקשות.

בפסק דינו מתאריך 30.01.2013 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את כל טענותיו של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי: "אף לא אחד ממחדלים אלה הוסר, ואף לא נטען כי הוסר, טרם מתן גזר הדין בבית משפט השלום". בית המשפט המחוזי אף ציין כי לפנים משורת הדין הסכים לדחות את מועד שמיעת הערעור כדי שהמבקש יפעל להסרת מחדליו, אך הדבר לא נעשה. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף וקבע כי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן יכולות להצדיק הקלה בגזר דינו, ואף הדגיש כי: "... בנסיבות ריבוי העבירות, נוכח העבר הקודם של הרשעות בעבירות מס, נוכח המאסר על תנאי שהיה בר הפעלה ונוכח כל שאר הנתונים – איננו מוצאים כי נוכח כל אלה יש מקום להקלה בגזר הדין קמא שנמצא בעינינו נוטה לקולא".

לפיכך דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש, והותיר את גזר דינו של בית משפט השלום הנכבד על כנו.

מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש

6.

בבקשתו, חוזר המבקש על שתי הטענות אותן העלה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, וגורס כדלקמן:

ראשית , כי שגה בית משפט השלום הנכבד ביחס לקביעותיו העובדתיות, על פיהן המבקש לא הסיר את מחדליו בעניין הניכויים בסך של 74,000 ש"ח ו-192,000 ש"ח. לטענת המבקש, מחדלים אלה הוסרו עוד בשנת 2010, דהיינו כשנתיים לפני מתן גזר דינו של בית משפט השלום הנכבד. לצורך ביסוס טענתו זו, צירף המבקש (מבלי להגיש בקשה להוספת ראיה, כנדרש) מכתב מאת פקיד השומה באר-שבע מתאריך 05.03.2013 (להלן: מכתב פקיד השומה ), ובו נאמר, בין היתר, כדלקמן:

"מצ"ב הסכם שומה וגביה שאושר על ידי הכנ"ר חוב הניכויים בתיק [של חברת אלום – ח"מ ] הוסדר ובכך הוסרו המחדלים בתיק. כמו כן לידיעתך, בחברת דנכל בניה (1998) וכן בחברת אלום דן תורג'מן בע"מ שולמו חובות הניכויים בשנת 2010".

שנית , כי יש מקום להפחית מעונש המאסר בפועל שהושת עליו לנוכח נסיבותיו האישיות הקשות, ובשים לב למדיניות הענישה המקובלת בעבירות ובנסיבות דומות.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

8.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )). במקרים שבהם מתייחסת הבקשה רק לחומרת העונש, ההלכה היא שרשות ערעור תנתן במקרים נדירים, בהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת, בהתאם לנסיבות העניין (ראו לדוגמה: רע"פ 1276/13 שושן נ' מדינת ישראל (20.02.2013); רע"פ 905/13 חייק נ' מדינת ישראל (11.02.2013); רע"פ 8527/12 ששון נ' מדינת ישראל (28.11.2012)).

9.

בגדרי הבקשה שבפני, לא העלה המבקש טענה מן הסוג המצדיק רשות ערעור לפי העקרונות שנקבעו ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל, ולמעשה השתית את בקשתו על טיעונים שהם דומים מבחינה מהותית לטיעונים שהעלה בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי הנכבד. כל טענותיו של המבקש, הן בנוגע לשגיאה עובדתית מצד הערכאה המבררת ביחס לאי-הסרת המחדלים, והן בנוגע להיעדר משקל מספק לנסיבותיו האישיות הקשות, התבררו – ונדחו – על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

10.

גם לגופם של דברים, אינני סבור כי יש ממש בטענותיו של המבקש ביחס לגזר הדין: בכל האמור בנסיבותיו האישיות של המבקש, ומבלי להתעלם ממצבו הבריאותי והכלכלי הקשה – הרי שנסיבות אלה בהחלט עמדו לנגד עיניו של בית משפט השלום הנכבד בבואו לגזור את דינו של המבקש. כפי שפורט לעיל, אותן נסיבות אישיות הביאו לכך שבית משפט השלום נמנע מלמצות עם המבקש את מלוא חומרת הדין, והעמיד את עונשו על 3 חודשי מאסר בפועל בלבד (לצד הפעלת עונש מאסר על תנאי, שהיה בר-הפעלה נגד המבקש).

11.

הוא הדין גם בנוגע לשגיאות העובדתיות, לכאורה, אשר מופיעות בגזר דינו של בית משפט השלום הנכבד. מוכן אני להניח לטובת המבקש כי ממכתבו של פקיד השומה אכן עולה, לכאורה, כי חלק מהמחדלים שאליהם התייחס בית משפט השלום אמנם הוסרו עוד בטרם נגזר דינו של המבקש. ברם, אפילו תחת הנחה זו, עדיין אינני סבור שיש מקום להתערבות בית משפט זה בעונש שהושת על המבקש. הטעמים לכך הם שלושת אלה:

(א)

אפילו אם גזר הדין המקורי נגד המבקש היה ניתן על רקע של הסרת חלק מהמחדלים, עדיין אין מדובר בעונש החורג באופן משמעותי ממדיניות הענישה המקובלת. בסופו של דבר, העונש שהושת על המבקש בגין המעשים שיוחסו לו בכתב האישום היה של שלושה חודשי מאסר בלבד – ולמעשה, אם בכלל קיימת סטייה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, הרי שמדובר בסטייה לטובת המבקש, ולא להיפך (וזאת, כאמור, גם תחת ההנחה שהמבקש הסיר את מחדליו עובר לגזר הדין).

(ב)

למבקש ניתנו הזדמנויות רבות להסיר את מחדליו. עיון במכלול החלטותיהם של הערכאות הנכבדות קמא מעלה כי הדיון בעניינו של המבקש נדחה שוב ושוב (לרבות בערכאת הערעור) – הכל על מנת לאפשר לו להסיר את מחדליו – טרם ההכרעה בעניינו. המבקש נמנע מלעשות כן לפחות עד לשנת 2010 (כאשר כתב האישום נגדו הוגש עוד בשנת 2004), ונמנע מלהציג ראיות הולמות ביחס להסרת המחדל עד לתאריך 05.03.2013, המועד שבו נחתם מכתב פקיד השומה.

(ג)

קיים ספק רב האם בנסיבות העניין יש מקום לאפשר למבקש להציג בפני בית משפט זה ראיות חדשות, אשר לא הוצגו הן בפני הערכאה המבררת והן בפני ערכאת הערעור. כידוע, כדי שיתאפשר לבעל דין להציג ראיות חדשות בשלב הערעור , הפרמטרים המכריעים הם: יכולתו להציג את הראיות כבר בפני הערכאה המבררת, והסיכוי לשינוי התוצאה המשפטית במידה ותתקבלנה הראיות החדשות (ראו: ( ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (5) 289, 296 (1997); כן עיינו: רע"פ 4738/06 הוכמן נ' מדינת ישראל (17.09.2006)). בענייננו, ונוכח התנהלות ההליך בפני בית משפט השלום הנכבד, דומה כי היה באפשרותו של המבקש להשיג את מכתב פקיד השומה עוד במהלך הדיון בפני הערכאה המבררת. זאת ועוד – אחרת: בענייננו אין מחלוקת באשר לאחריותו הפלילית של המבקש בכל העבירות שבהן הואשם, וכי אין בראיה החדשה, בדמות מכתב פקיד השומה, פוטנציאל מזכה כלשהו לגבי עצם ההרשעה. כפי שהוסבר בס"ק (א) לעיל, אף אינני סבור שיש בכוחה של הראיה החדשה כדי להביא להפחתה בעונשו של המבקש (השוו: רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל (05.02.2012)). לפיכך, הנני סבור כי המבקש איננו עומד בדרישות המקובלות ביחס להצגת ראיות חדשות בשלב הערעור, והדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר הגשתן מתבקשת בשלב בקשת רשות הערעור (ראו: רע"פ 6270/12 הופטמן נ' עיריית תל אביב-יפו (06.09.2012); רע"פ 3535/06 אטראד נ' מדינת ישראל (30.04.2006); רע"פ 5128/05 נבון נ' מדינת ישראל (10.07.2005)).

12.

לפיכך הן מבחינת ההלכה בנוגע למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", והן מבחינת נסיבותיה הפרטניות של הבקשה שפני – אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור.

13.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . נוכח דחיית בקשת רשות הערעור, מתייתר הדיון בסוגיית עיכוב הביצוע. המבקש יתייצב לתחילת ריצוי עונש המאסר בפועל שהושת עליו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, בתאריך 17.03.2013 עד לשעה 09:00 במשרדי בית הסוהר "דקל" שבמתחם כלא באר-שבע.