רע"פ 3598/16 ציון דעדוש נ. מדינת ישראל- רשות ההגירה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטות ו' וירט-ליבנה – סג"נ; ר' רוזנפלד ; ו- י' אנגלברג שהם ), בע"פ 37710-03-13, מיום 17.1.2016, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר י' לובוצקי ), בת"פ 499/05, מיום 16.1.2013.

רקע והליכים קודמים

2.

בכתב אישום שהוגש נגד המבקש, נאמר כי המבקש ואביו, יוסף דעדוש (להלן: יוסף , ושניהם ביחד: הנאשמים ), העסיקו 14 עובדים זרים, נכון ליום 15.2.2005, בעסק לפיטום ושחיטת אווזים במשק (להלן: העסק ), אותו הפעילו וניהלו שני הנאשמים. הנאשמים העסיקו את העובדים הזרים ללא היתר, ובניגוד לתנאים הקבועים בחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים ). בין היתר, מדובר על כך שהנאשמים העמידו לרשות העובדים את לולי האווזים כמקום מגורים, ואלה לא היוו כלל מבנה למגורי אדם ולא יועדו לכך. אשר על כן, יוחסו לנאשמים העבירות הבאות: העסקה שלא כדין; העסקה ללא התקשרות בחוזה עבודה בכתב; העסקה ללא הסדרת ביטוחים רפואיים; והעסקה בלא העמדת מגורים הולמים; וזאת, לפי סעיף 2(א)(1) ו-(2); סעיף 2(ב)(2); סעיף 2(ב)(3); סעיף 2(ב)(4) רישא לחוק עובדים זרים (ולא סעיף 2(ב)(5) כפי שצוין, כנראה בטעות, בכתב האישום –א.ש.) ו תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), התש"ס-2000 , בהתאמה.

3.

למען שלמות התמונה יצוין, כי בתחילה הרשיע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו את יוסף, אביו של המבקש, בעבירות המיוחסות לו, וזיכה את המבקש מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת כיוון שסבר כי המבקש הצליח לעורר ספק סביר באשר למעמדו כמעסיקם של העובדים הזרים. ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי התקבל (במסגרת ע"פ 68/09, כב' השופטים ש' צור (בדימוס); ל' גליקסמן ; ו- א' סופר ), והתיק חזר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, לצורך גזירת דינו של המבקש.

4.

בפסק הדין, שניתן ביום 3.7.2012, בבית הדין הארצי לעבודה, בערעורה של המשיבה, נאמר כי גרסתו של המבקש לאירועים המתוארים בכתב האישום איננה מהימנה והיא משופעת בסתירות פנימיות. עוד נקבע, כי הוכח מעבר לספק סביר כי המבקש הפעיל וניהל את העסק, במסגרתו הוא שימש כמעסיקם של העובדים הזרים. בגזר דינו של המבקש, שניתן ביום 16.1.2013 בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (לאחר שהתיק הוחזר אליו לצורך גזירת העונש), התייחס בית הדין האזורי לחומרת העבירות שבוצעו על ידי המבקש, כמו גם להיקפן הרב, ובפרט ל" תנאי המגורים המחפירים בהם היו נתונים העובדים הזרים ". מנגד, במסגרת השיקולים לקולה, התחשב בית הדין האזורי בכך שלמבקש אין עבר פלילי; בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות; ובעונש שהוטל על אביו של המבקש, שהוא " המעוול העיקרי " לפי בית הדין, קרי, קנס בסכום של 150,000 ₪. על בסיס האמור לעיל, השית בית הדין האזורי לעבודה על המבקש קנס בשיעור של 120,000 ₪; והתחייבות בסך 116,800 ₪, לגבי כל עובד זר, לבל יעבור המבקש, בתוך 3 שנים, עבירה מסוג העבירות בהן הורשע.

5.

המשיבה לא השלימה עם גובה הקנס שהושת על המבקש, והגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בפסק דין, שניתן ביום 17.1.2016, התייחס בית הדין הארצי לתנאי המגורים בהם שהו העובדים הזרים, באומרו את הדברים הבאים: " אין לאפשר למעסיק לנצל חולשתם של עובדים שכאלה, ופגיעה בעובדים אלה ובצלם האנוש שלהם ראויה לגינוי החמור ביותר שחברה יכולה לגנות. הלנת עובדים בלול עופות מעבירה לכאורה מסר כי העובדים הללו אינם שווי ערך כאדם וכי אינם ראויים לבוא בקהל ". אשר על כן, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעורה של המשיבה והעמיד את סכום הקנס על 300,000 ₪, וזאת, בנוסף להתחייבות שהושתה עליו בגזר דינו של בית הדין האזורי לעבודה.

הבקשה לרשות ערעור

6.

ביום 4.5.2016, ולאחר שהתקבלה השגתו של המבקש על החלטת מזכירות בית המשפט שלא לקבל את בקשתו – הוגשה הבקשה לרשות ערעור שלפניי. בבקשתו, משיג המבקש על פסק הדין המרשיע שניתן בעניינו, ועל חומרת העונש שהושת עליו. אשר לשאלת ההרשעה, טוען המבקש, כי יש לראות את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ואת גזר דינו של בית הדין האזורי לעבודה כפסק דין " שלם ", עליו ניתן להגיש בקשה לרשות ערעור. לגוף העניין, העלה המבקש השגות שונות על פסק הדין המרשיע בעניינו, וטען כי קיים ספק סביר בדבר מעורבותו בניהול העסק. נוסף על כך, טען המבקש, כי העונש שהושת עליו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, ומחמיר עמו יתר על המידה. זאת, בין היתר, לנוכח העונש אשר נגזר על אביו; ובשים לב למצבו הכלכלי של המבקש, אשר יקשה עליו לשלם את הקנס שהוטל עליו. אשר על כן, סבור המבקש כי יש ליתן לו רשות לערער, לקבל את הערעור לגופו של עניין, לזכותו מכל אשמה, ולחילופין להקל בעונשו.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות.

8.

הלכה מושרשת היא, כי רשות לערער ב" גלגול שלישי " תינתן, רק מקום בו עולה שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך; או כאשר סבור בית המשפט כי קיים חשש לאי צדק מהותי שנגרם למבקש או לעיוות דין אשר יורד לשורשו של ההליך ( רע " פ 3471/16 נעמאן נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה-מחוז צפון, חיפה (3.5.2016); רע " פ 3077/16 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.2016); רע " פ 2259/16 חנוכייב נ' מדינת ישראל (2.5.2016)). כאשר הבקשה מוגשת לעניין חומרת העונש, תינתן רשות לערער רק במקרה שבו העונש חורג, באורח מהותי, ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים ( רע " פ 1948/16 קטפיאן נ' מדינת ישראל (21.4.2016); רע " פ 3250/16 שימחייאב נ' מדינת ישראל (20.4.2016); רע " פ 3021/16 לוזובסקי נ' מדינת ישראל (19.4.2016)). הבקשה שלפניי איננה עומדת באמות המידה שנמנו לעיל, ומטעם זה בלבד יש כדי לדחותה.

9.

למעלה מן הצורך אציין, כי אינני סבור שניתן להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. משנמנע המבקש להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי, אשר הרשיעו בעבירות שיוחסו לו, אין הוא יכול להעלות, בשלב זה, השגות על פסק דין זה, ובפרט נוכח העובדה שהמבקש גם לא הגיש ערעור על גזר דינו של בית הדין האזורי לעבודה (שם, לגישתו של המבקש - התגבש פסק הדין " השלם "). אף לגופו של עניין, סבורני שאין ממש בטענותיו של המבקש המופנות כלפי פסק דינו המרשיע של בית הדין הארצי לעבודה, וזאת, כיוון שגם לטעמי מעורבותו של המבקש בניהול עסק הוכחה מעבר לספק סביר.

10.

לא מצאתי מקום להתערב גם בגזר דינו של המבקש. מעשיו של המבקש חמורים המה ואין להקל בהם ראש. התנאים שבהם החזיק המבקש את העובדים הזרים, בשכנו אותם במקומות שאינם ראויים למגורי אדם, מקוממים ומעוררים סלידה. זאת, בנוסף לעצם העסקתם של העובדים הזרים, שנעשתה ללא היתר כדין. על כן, לא מצאתי כל טעם להתערב בעונשו של המבקש, שהינו, בסופו של יום, ראוי ומאוזן.

11.

הבקשה נדחית, אפוא.