רע"פ 3679/08 אסכאנדר זאהי נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בחיפה הרשיע את המבקש, בעקבות הודאתו, בגניבה בידי מורשה – עבירה לפי סעיף 393(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נקבע, כי בעת ששימש כעורך-דינה של המתלוננת, נמנע המבקש מלהעביר לה סכומים שנמסרו לו עבורה, ועשה בהם שימוש אישי. בעקבות כך, חויב המבקש לבצע שרות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות, וכן נגזר לו קנס בסך 40,000 ש"ח והוא נדרש לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 20,000 ש"ח. בית המשפט הורה על הארכת תוקפו של מאסר על תנאי שעמד נגד המבקש בשנתיים נוספות.

2.

בית-המשפט המחוזי בנצרת קיבל ערעור שהגישה המשיבה כנגד קולת העונש, וגזר למבקש 6 חודשי מאסר, 9 חודשים מאסר על תנאי, והפיצוי למתלוננת הועמד על סכום של 58,000 ש"ח. כמו כן הוחלט על הפעלה, בחופף, של המאסר המותנה שעמד נגד המבקש, כך שתקופת מאסרו הכוללת הועמדה על 12 חודשים. הקנס אותו גזר בית משפט השלום, נותר על כנו.

3.

נגד פסק-דין זה מופנית הבקשה הנוכחית, בה עותר המבקש לקבלת רשות ערעור. לשיטתו, וכשם שנטען בשתי חוות-דעת רפואיות שהוגשו מטעמו, מצדיקות ההפרעה הנפשית ממנה הוא סובל ומחלותיו הכרוניות להימנע משליחתו לבית-האסורים, הואיל והדבר עלול להיות כרוך בנזק חמור. כן נטען, כי העובדה שהמבקש הורחק מחברותו בלשכת עורכי-הדין, מאיינת את החשש להישנותן של עבירה כמו זו בה הורשע, וכי שעה שלעובדה זו חוברת החרטה הכנה שהביע ופיצויה המלא של המתלוננת, נכון יהיה להקל בעונשו. לבסוף, נטען כי שגה בית-משפט קמא שעה שהורה על הפעלתו של המאסר המותנה, וזאת נוכח הזמן הרב שחלף בין המועד בו נגזר למועד הפעלתו.

4.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה לקיומו של ערעור נוסף. הליך מסוג זה ייוחד למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית לה נודעת השלכה על ציבור גדול של מתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה, הואיל והוא מופנה כנגד העונש שהושת עליו בלבד, והרי ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערער ( ר"ע 78/84 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(1) 659 (1984); רע"פ 142/88 אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.88)).

5.

אף לגופה אין הבקשה מקימה עילה לקבלת רשות לערער. בית-המשפט המחוזי התייחס בהרחבה לנימוקים המשמשים את המבקש כעת, ובכלל זה קבע כי "המשיב לא הפנים את חומרת מעשיו, ואף ניצל את האמון שנתן בו בעבר בית המשפט... הפעם, אותן נסיבות לקולא שצוינו לעיל, לא יכולות לעמוד עוד למשיב" (עמ' 12 לפסק-הדין); וכן "ערים אנו למצבו הבריאותי של המשיב ולעובדה כי הוא נפל ממרום ההצלחה לתהום ההשפלה. יחד עם זאת, באיזון האינטרסים המתנגשים, מחד גיסא – האינטרס האישי של המשיב ומאידך גיסא – שיקולי הגמול, המניעה, הרתעת היחיד והרתעת העבריינים הפוטנציאליים, המבטאים בכך את האינטרס הציבורי, יש להעדיף את האינטרס האחרון, וזאת במיוחד כי אין זו מעידתו הראשונה של המשיב" (עמ' 14 לפסק-הדין). בהנמקה זו אינני סבור כי נפל פגם המחייב ליבונו בפני ערכאה שלישית.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש. יחד עם זאת, ראוי כי שירות בתי-הסוהר יתן את דעתו למצב בריאותו של המבקש, ויתאים לו את המשמורת בה יושם.