רע"פ 3706/08 שמואל בסו נ. מדינת ישראל

1.

מבקש 1 ושתי חברות בניהולו (מבקשות 2 ו-3) הורשעו, על-פי הודאתם, בעבירות מס שעניינן אי הגשת דוחות במועד (מע"מ ומס הכנסה) ואי-העברה במועד של מס שנוכה. למבקש נגזרו עשרה חודשי מאסר, שנת מאסר על-תנאי, וקנס בסך 200,000 ש"ח או 20 חודשי מאסר תמורתו. בנוסף, הופעל עונש מאסר על-תנאי בן ארבעה חודשים שעמד נגד המבקש, ונקבע כי בחודשיים מתוכו ישא המבקש במצטבר, כך שתקופת מאסרו הכוללת תעמוד על שנה. מבקשת 2 נדונה לקנס בסך 100,000 ש"ח, ומבקשת 3 לקנס בסך 60,000 ש"ח. בשיקוליו באשר לגזר-הדין, התחשב בית-משפט השלום במצבו הכלכלי של המבקש, בגילו ובעובדה כי הסיר חלק ממחדליו. מאידך, נתן בית המשפט את דעתו לכך שאחת החברות שבניהולו (מבקשת 2) שוב אינה פעילה, ועל כן לא ניתן לגבות ממנה את חובה לשלטונות המס.

2.

בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי וכוון כנגד גזר-הדין, טען המבקש, כי הערכאה הדיונית החמירה עמו יתר על המידה, ומאחר ואין הוא יכול לשלם את הקנס בו חויב, יהא עליו להיאסר ל-32 חודשים. עוד נטען, כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המבקש, לעובדה כי עשה כל שביכולתו כדי להסיר את מחדליו, ולהשלכות הקשות הצפויות לו, למשפחתו ולעובדיו אם יישאר העונש על כנו.

בדחותו את הערעור, ציין בית-המשפט קמא כי המבקש הורשע בלא פחות מ-70 עבירות בניגוד לפקודת מס הכנסה ולחוק מס ערך מוסף, עבירות שהתבצעו לאורך תקופה ממושכת. נקבע, כי משנקלעו לקשיים, יכלו המבקשים לפנות לפקיד השומה בענייני מס הכנסה ולמנהל בענייני מס ערך מוסף, בבקשה לקבל ארכה לקיום התחייבויותיהם, ומטעמים השמורים עמם הם נמנעו מכך. על כן, נקבע כי גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, העונש שנגזר לו אינו חורג מרמת הענישה הראויה והנוהגת.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש לקבל רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. נטען, בין היתר, כי בפסיקתם של בתי המשפט לא קיימת הבחנה בין סוגים שונים של עברייני ועבירות מס, ו"מתקיימת מדיניות ענישה המשולה לאחריות מוחלטת". כן נטען, כי מאסר בפועל המושת על נאשם הנו עונש ראוי מקום בו לוו מעשיו בכוונה פלילית. מאידך, אין עונש זה הולם נאשם שמקור חטאו היה בקשיים כלכליים אליהם נקלע עסקו. עוד טוען המבקש, כי ההלכה הנוהגת אינה מייחסת משקל לנסיבותיו האישיות של עבריין המס, בניגוד למשקל הניתן להן בפשיעה אחרת. ועוד נטען, כי ראוי לדון בשלישית בשאלה אם נכון היה להשית על המבקש קנס כה גבוה, נוכח יכולתו המוגבלת והעובדה שהוא אמור לשאת במאסר מאחורי סורג ובריח.

4.

לא מצאתי מקום להושיט למבקש את הסעד לו הוא עותר. כידוע, הלכה היא כי השגות כנגד העונש, כשלעצמן, אינן מקימות עילה לקיומו של ערעור נוסף (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), למעט מקרים חריגים. חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו אצטלה של שאלות משפטיות עקרוניות, בסופו של יום היא אינה אלא הזמנה להתערב במסקנותיה של הערכאה הראשונה שנבחנו לעומקן, ושבו ונבחנו על-ידי ערכאת הערעור. יתרה מכך, חוששני, כי גם בחינת ההשגות לגופן אינה יכולה לסייע למבקש. במשך שנים הוא התעלם מחובתו כלפי רשויות המס, והתמיד בכך גם כאשר מעל לראשו ריחף מאסר על-תנאי. באשר לנסיבות האישיות, אכן, נקבע בפסיקה כי יש לנהוג ביד קשה כנגד עברייני מס (רע"פ 512/04 אבועבייד נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(4) 381 (2004); ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 721, 727). עם זאת, השקפתי-שלי היא כי לעולם מצווה בית המשפט לתת את דעתו לא רק לנסיבותיה של העבירה אלא גם לנסיבותיו של העושה. כך נהגו ערכאות קמא (ראו עמ' 33 בגזר דינו של בית משפט השלום, ועמ' 18 בפסק דינו של בית המשפט המחוזי), ועל כן לא נמצאה לי עילה להתיר קיומו של ערעור נוסף.

הבקשה נדחית ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.