רע"פ 3727/11 אמיר אליהו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 29251-03-11, כבוד השופטים א' טל - סג"נ, ל' ברודי , ו ז' בוסתן ) מיום 8.5.2011, בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (ת"פ 4637-08, כבוד השופטת א' נחמן ).

המבקש הורשע בבית משפט השלום על פי הודאתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות בצוותא למקום מגורים, ניסיון גניבה בצוותא, היזק לרכוש במזיד והחזקת כלי פריצה, התפרצות בצוותא, גניבה בצוותא, עיסוק ללא רישיון תקף, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח. המבקש היה שותף לכנופיה של עברייני רכוש, שהתמחתה בפריצה לבתים של אנשים שהזמינו שירותי הדברה, וגנבו את רכושם תוך שהם מתחזים למדבירים. בית משפט השלום קבע כי המבקש בעוונותיו הרבים הקים חברות הדברה במסווה, כשמטרתו הייתה לבצע עבירות של התפרצות לדירות וגניבת הרכוש מתוכן. בנוסף, נקבע כי המדובר במבקש אשר לא השכיל לנצל את ההזדמנות אשר ניתנה לו ושב פעם נוספת ועבר עבירות, כל זאת כאשר הינו אסיר ברישיון. כמו כן בית משפט השלום ציין כי הוא לא מתרשם מרצינות הליך הגמילה אותו עבר המבקש ומתוצאותיו. לפיכך, נקבע כי אין לקבל את המלצת שרות המבחן בעניינו, ויש להעדיף את האינטרס הציבורי ובטחונו בכלל ואת זה של קורבנות העבירה בפרט, על פני חירותו של המבקש. לאור האמור המבקש נידון לתקופת מאסר כוללת של 62 חודשי מאסר, מאסר מותנה, קנס בסכום של 30,000 ש"ח ולפיצוי בסכום של 3,000 ש"ח לכל אחד מארבעת המתלוננים, וכן לפסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שנה.

המבקש ערער על גזר הדין לפני בית המשפט המחוזי, וטענתו העיקרית הייתה כי בית משפט השלום הפלה בינו לבין הנאשם 3 באותו תיק, שנידון להארכת מאסר על תנאי, לביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 400 שעות, הועמד בפיקוח קצין מבחן למשך 18 חודש וחויב לפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום של 3,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו זו וקבע כי

בית משפט השלום לא הפלה בינו לבין הנאשם האחר אלא אבחן נכונה ביניהם. נקבע כי מעשיו של המבקש חמורים ומצביעים על היותו דומיננטי ומרכזי בארגון הכנופיה, שכן הוא היה אחד מקושרי הקשר לפרוץ לדירות ולגנוב את רכוש בעליהן, תוך התחזות למדבירים. עוד נקבע כי עברו הפלילי של המבקש הוא מכביד שכן החל מהיותו נער הוא חוזר ופוגע ברכושו של הזולת, בין בדרך של פריצה לדירות, בין בדרך של הונאה בכרטיס חיוב, ובין בדרך של קבלת דבר במרמה, וזאת בצד עבירות אחרות שבהן הורשע. נקבע כי עונשי מאסר בפועל לתקופות ארוכות ועונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו לא הרתיעו אותו מלחזור ולפגוע ברכוש הזולת. לצד זאת נקבע כי עברו הפלילי של נאשם 3 קל באופן משמעותי מעברו הפלילי של המבקש והצדיק את ההבחנה שעשה בית משפט השלום ביניהם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי:

"באשר להליך הגמילה שעברו המערער והנאשם 3, כל אחד בנפרד, עולה מתסקיר שירות המבחן שהליך הגמילה שעבר המערער לא הושלם. מלכתחילה ההליך לא היה יציב, ניתנו לו הזדמנויות, והוא שב לגמילה במסגרת ההוסטל. דא עקא, העובדה שהמערער נמלט מאימת הדין והפר את תנאי שחרורו ואת האמון שניתן בו על ידי ביהמ"ש בכך שלא התייצב לשימוע גזר-הדין והיה צורך להביאו באמצעות צו הבאה, מחזקת את מסקנתו של בימ"ש קמא כי אין מדובר בהליך גמילה מוצלח. כאשר מדובר במי שחוזר ופוגע ברכושו של הזולת על ידי ביצוע עבירות מתוכננות, מתוחכמות ופוגעניות, תוך שיתוף פעולה עם אחרים, הרי הנטל שמוטל היה על המערער להוכיח שנגמל משימוש בסמים, ומשכך יש סיכוי שיפסיק לפגוע ברכוש הציבור הוא רב יותר, והמערער לא עמד בנטל".

עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא לנכון להפחית את הקנס שנגזר עליו וכן הפחית מתקופת מאסרו את ימי מעצרו. יתר רכיבי גזר הדין נותרו ללא שינוי.

מכאן הבקשה שלפניי.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בפסק דינו והתעלם לחלוטין מהמלצות שירות המבחן ולא נתן משקל ראוי לעקרון אחידות הענישה לאור העונש שנגזר על נאשם 3. לטענתו הפער הקיצוני ובלתי מידתי בענישה במקרה דנן, בשילוב עם נסיבותיו האישיות הקשות והליך הגמילה והטיפול שעבר מצדיקים מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתו בקשה זו מעוררת "סוגיה אנושית מצפונית" ולאור שיקולי צדק יש לקבלה ולדון בערעורו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה

מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, ואין מקום לדון פעם נוספת בעונש שנגזר עליו בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות החמורות אותן ביצע המבקש והעונש שגזר עליו מאזן כראוי את מכלול השיקולים.

כמו כן, צודק המבקש כי הלכה היא ששופט היושב בדין וחש כי מן הצדק ליתן רשות ערעור במקרה המובא בפניו, רשאי הוא לעשות כן (ראו רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.4.2010); רע"פ 4732/02 ענת סוריפין (לביא) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.2002); רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 19.01.2006); רע"פ 4954/90 זמיר נ' מדינת ישראל , לא פורסם); רע"פ 6351/08 טורנהיים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.12.2008)). ברם, אין זה המקרה שלפני, בו לא סברתי כי שיקולי צדק מקימים עילה להתערבות. מעשי המבקש הינם חמורים ביותר, ומדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מעין אלו מחייבת ענישה משמעותית בשל האינטרס הציבורי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. לעניין הטענה בדבר עקרון אחידות הענישה יש להדגיש כי עקרון זה קובע כי במצבים דומים מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים. אולם עקרון זה אינו חזות הכול ויכול שייסוג מפני עקרונות וערכים אחרים (ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 441, 447 (2003)). "אין כלל אחידות הענישה קובע – א-פריורי – כי דין אחד לכל העבריינים המורשעים באותו סוג של עבירות, ולא בהכרח ילמד בית-המשפט מהכרעת-הדין או מגזירת-הדין של אחד לגבי חברו ... כל מקרה והנסיבות המיוחדות שבצדו" (ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 433, 470 (1999)). במקרה דנן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, קיימת אבחנה ראויה בין המבקש לנאשם האחר ועל כן אין פגיעה בעקרון השוויון. מעשיו של המבקש חמורים מאין כמותם. עברו הפלילי ונסיבותיו האישיות מצדיקות את העונש שנגזר עליו. מכל מקום טענות אלו של המבקש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

סוף דבר, הבקשה נידחת.