רע"פ 3739/11 שמעון חייט נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל, השופטים דרורי והכהן) בתיק עפ"ג 46940-10-10 מיום 4.4.11, שבגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט רומנוב) בת"פ 1741/05 מיום 5.9.10. בית משפט השלום השית על המבקש שבעה חודשי מאסר, וכן הופעל מאסר מותנה בן שישה חודשים שהוטל על המבקש בת"פ 3276/00 אך נקבע כי ירוצה בחופף לעונש המאסר. עוד הוטלו על המבקש

שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים שלא יעבור עבירה שעניינה איום או הטרדה. פרשת המקרה עניינה איומים על עורך דין שייצג בנק והטרדתו מצד המבקש.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירת הטרדה לפי סעיף 30 לחוק הבזק, תשמ"ב-1982 ובארבע עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בגזר הדין המפורט ציין בית משפט השלום, כי המתלונן הוא עורך דין אשר ייצג את בנק לאומי במסגרת הליכי הוצאה לפועל ושעבוד, אשר הפעיל הבנק כלפי נכסיו של המבקש. על רקע זה, התקשר המבקש למתלונן מספר פעמים והטרידו בטלפון, במהלך אחת השיחות אמר המבקש למתלונן "אתה רוצה להיות נכה? עוד פעם התחלת עם המכתבים האלה? אני בא אליך ועושה ממך נכה". בארבע הזדמנויות נוספות איים המבקש על המתלונן ואמר כי "לא יתן לו לחיות". באחת מן הפעמים נכנס המבקש למשרד המתלונן ללא רשותו ואמר לו כי הוא יודע היכן הוא גר. בפעמים האחרות ביקש ממכרי המתלונן כי ימסרו לו שהוא מעדיף ל"שבת מאסר עולם", ולא לאפשר לאיש לגור בנכס שמבקש הבנק לעקל. כנגד המתלונן עמד עונש מאסר מותנה של שישה חודשים בגין עבירות אלימות ואיומים, ועל כן עלתה השאלה האם ישנה חובה להפעיל את העונש המותנה. לאחר שבחן בית משפט השלום את סעיף 56 לחוק העונשין שעניינו הארכת תקופת התנאי וכן את הפסיקה בנדון, הגיע למסקנה כי ישנה חובה להפעיל את עונש התנאי שהושת בעבר על המבקש, שכן החוק מאפשר את אי הפעלת העונש המותנה מקום שבו הורשע הנאשם בעבירה נוספת אחת, ואילו בענייננו הורשע המבקש בארבע עבירות; מכאן, שאין לבית המשפט הסמכות שלא להורות על הפעלת המאסר על תנאי. בית המשפט הוסיף, כי אף אילו היתה בידיו הסמכות שלא להפעיל את העונש המותנה, היה בוחר להפעילה בנידון דידן, שהרי למבקש עבר פלילי בן שבע הרשעות, ובמיוחד נוכח החומרה היתרה שיש בניסיון להלך אימים על

הממלאים תפקידם כדין.

ג.

ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין נדחה. המבקש טען בערעור כי בית משפט השלום לא ייחס די משקל למצבו הנפשי והבריאותי וכן לפרק הזמן הארוך שחלף ממועד העבירות ועד למתן גזר הדין, זאת בעיקר נוכח העובדה שלא עבר כל עבירה משך זמן זה. עוד טען המבקש, כי שגה בית המשפט בקבעו כי עונש המאסר המותנה חב הפעלה, שכן לשיטתו ניתן לראות בעבירות האיומים שביצע עבירה אחת לצורך סעיף 56 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי קבע, כי בית משפט השלום נתן דעתו למכלול הטענות שהעלה המבקש, ומשלא הביע המבקש חרטה על מעשיו, ונוכח עברו הפלילי וחומרת המעשים - נדחה הערעור.

הבקשה

ד.

בבקשה הנוכחית, אשר לצדה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, חוזר המבקש על נימוקיו בערעור, כי שגה בית המשפט שעה שלא העניק משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ובפרט למצב הנפשי שבו היה נתון ערב ביצוע העבירות. המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לטענות בערעור ולאפשרות שלא להפעיל את העונש המותנה. ועוד, לשיטתו אלמלא תלוי היה עונש מאסר כנגדו, לא היה בית המשפט גוזר עליו עונש מאסר של שבעה חודשים, שכן אין מדובר במקרה שבו חומרת המעשים מצדיקה עונש מאסר ממושך.

הכרעה

ה.

אין בידי להיעתר לבקשה. אף שיש בשאלת החובה להפעיל את עונש המאסר המותנה שעמד כנגד המבקש סוגיה משפטית החורגת לכאורה מעניינו, אין מקרה זה

מחייב הכרעה בכך. בית משפט השלום קבע במפורש, שגם אילו היתה בידיו הברירה שלא להפעיל את העונש המותנה, עדיין סבר שיש להפעילו בנסיבות. בית המשפט המחוזי אימץ את כלל החלטתו, גם אם לא נכנס – ואין חובתו להיכנס – לכל טענה וטענה (ראו דברי הנשיא

שמגר ברע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מ"ב (3) 679, 681-680; ר"ע 573/85 ביטון נ' קרמר , פ"ד ל"ט(4) 169, 171; רע"א 8996/09 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ"ד נ"ט (5) 17, פסקה י' עמ' 25-22; התיקים הללו עניינם אזרחי, אך הוא הדין ביסודו בפלילים). למעלה מן הצורך אציין כי כשלעצמי נראה לי ניתוחו של בית המשפט קמא בעקבות ע"פ 89/81 מסוורי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(4) 501 ורע"פ 4015/98 אליהו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם). לעניין סעיף 56 לחוק העונשין השאלה היא אם "עבירה נוספת" המשהה את הפעלת התנאי משמעה "פעולה אחת" או שמא "כישלון אחד" גם אם כלל זה מספר פעולות ברצף. הדבר תלוי נסיבות, וכשם שלא ייאמר כי ארבע תקיפות כלפי בת זוג (פרשת אליהו ) משמעה עבירה אחת הגם שכולה נטועה ביחסי בני הזוג, והוא הדין למשיכות שיקים ללא כיסוי במשך מספר חודשים בפרשת מסוורי, כך גם בענייננו; התנהגויותיו מפרות החוק של המבקש על רצף של כחמישה חודשים אינן יכולות להיראות כעבירה אחת.

ו.

מכל מקום, כל שנותר-משציין בית משפט השלום שממילא היה מפעיל את התנאי- הן השגות הנשענות על הנסיבות האישיות, שאליהן ככלל אין מקום להידרש בגלגול שלישי (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650); כך גם לגבי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, למעט בנסיבות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אלה לא נתקיימו בעניינו של המבקש. לא מצאתי סטיה מנורמת הענישה המקובלת לגבי עבירותיו של המבקש (ראו והשוו רע"פ 8568/08

טל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); רע"פ 1293/08 א' ק' נ' מדינת ישראל (לא פורסם). מנגד לנסיבות המקלות שעליהן עמד המבקש, אין להתעלם מכך שניסה באמצעות איומים למנוע מעורך דין לבצע את תפקידו, ולכך מצטרפים עברו הפלילי והעובדה שרק שנים ספורות קודם לעבירות דנן, עבר עבירות של איומים ואף עמד לחובתו עונש מאסר על תנאי. מכאן, שעל המבקש לא היה מורא הדין דיו, וחוששני כי גילה "פתיל קצר", על כן אין די בענישה מקלה כדי להרתיע מעבירות דומות. בתי המשפט הביאו בחשבון את כלל הנסיבות, לרבות מצבו הנפשי והבריאותי של המבקש, ואין איפוא מקום להתערבות נוספת.

ז.

אשר על כן, אין בידי להיעתר לבקשה, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד שנקבע, קרי 3.7.11 שעה 0830 בבית המעצר מגרש הרוסים.