רע"פ 3761/09 יוסף הלל נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בחדרה (תת"ע 12243/03) בגין עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, ותקנות 26(2) ו-169ב(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי כתב האישום, ביום 23.9.2003 נמצא המבקש נוהג ברכב כשהוא תחת השפעת משקאות משכרים.

ביום 30.10.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט מ' מסארווה ). בית המשפט לאחר שסקר את ראיות התביעה ושלל את גרסת המבקש כי לא הוא שנהג ברכב כמתחמקת ולא מהימנה, קבע כי הוכחה אשמת המבקש מעבר לכל ספק סביר והרשיע אותו בעבירה אשר יוחסה לו.

ביום 20.11.2008 ניתן גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בגדרו הושת על המבקש עונש של פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים; פסילה על לתנאי לשנה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים; מאסר על תנאי של 8 חודשים למשך שנתיים; וקנס בסך 3,000 ש"ח.

המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"ת 4200-12-08).

ביום 30.3.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט כ' סעב ), בגדרו דחה את הערעור. נקבע כי טענת המבקש כי הוא אינו מי שנהג ברכב הינה גרסה כבושה הסותרת את התנהלותו בחקירותיו במשטרה ובדיון על הפסילה המנהלית שהושתה עליו, וכי קיימות די והותר ראיות לקבוע כי הוא זה שנהג ברכב. עוד נקבע כי לא נפל פגם בשרשרת הראיות של בדיקת הדם וכי מכל מקום ניתן היה לקבוע את שכרות המבקש אף ללא הראיה המדעית על בסיס הראיות האחרות, היינו, בדיקות המאפיינים שנערכו לו ומזכרי השוטרים. באשר לחומרת העונש ציין בית המשפט כי המבקש לא העלה טענות בענין זה אך לשלמות הענין הוסיף כי מ דובר בעונש ראוי והולם בנסיבות הענין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש ומעלה טענות בעיקר בענין זיהויו כמי שנהג ברכב ובענין שרשרת הראיות של בדיקת הדם שנערכה לו. עוד נטען כי קיימות שתי בדיקות מאפיינים אשר אחת מהן תקינה לחלוטין לשיטתו ואף מהשנייה ספק האם ניתן להסיק כי היה שיכור. לחילופין נטען כי יש מקום להקל בעונש הפסילה בפועל שהושת על המבקש לאור מאפייניו האישיים והמשפחתיים וחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דינה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עיקר טענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות בענין זיהויו כמי שנהג ברכב ובענין שרשרת הראיות הנוגעת לבדיקת הדם שנערכה לו. כידוע הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, אין בטענותיו של המבקש כל עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

לגופו של ענין יוער, מעבר לנדרש, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. קביעותיו של בית המשפט

לתעבורה באשר לזיהויו של המבקש התבססו בעיקרן על התרשמותו מהעדויות והראיות שהובאו בפניו ובכלל זה התרשמותו השלילית מגרסתו של המבקש ומהימנותה. כידוע אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים ממין זה. יתרה מכך, נקבע כי גרסא זו הינה גרסא כבושה ללא כל הסבר המניח את הדעת מדוע הועלתה היא באיחור ואף בכך יש כדי לדחות את הטענה. בענין בדיקת הדם, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כממצא שבעובדה כי לא נפל פגם בשרשרת הראיה וכי מכל מקום אף ללא ראיה זו ישנן ראיות למכביר לשכרותו של המבקש. אין מקום להתערב בקביעות אלו.

אף באשר לחומרת העונש איני רואה כל עילה להתערבות. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מה גם, שעל פי העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, טענות אלו של המבקש לא הועלו כלל בפניו ומשכך אין מקום להידרש להן בערכאה זו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.