רע"פ 3781/06 משה הרוש נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש כנגד המבקש לבית-המשפט לתעבורה ברמלה נטען, כי בתאריך 23.12.03, הוא עצר את רכבו באופן שגרם להפרעה בתנועה, ובכך עבר עבירה לפי תקנה 71 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. הדיון בעניינו של המבקש התקיים בתאריך 13.4.05 בהעדרו, מאחר ואף שזומן כחוק הוא לא טרח להתייצב בבית המשפט. בעקבות כך הורשע המבקש, ובית המשפט גזר לו קנס בסך 250 ש"ח ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 3 חודשים.

2.המבקש ערער על הרשעתו והעונש שהושת עליו לפני בית-המשפט המחוזי. בגדר הערעור טען, כי בית-המשפט לתעבורה שגה בכך שדן והרשיע אותו שלא בפניו. כן נטען כי פסק-הדין שניתן בעניינו לא נומק כלל, וכי עונש הפסילה מחמיר יתר על המידה שכן מדובר בעבירת קנס. לבסוף נטען, כי המבקש עוסק לפרנסתו בנהיגת מונית, ועל כן פגיעתה של הפסילה קשה היא.

4.ערעורו של המבקש נדחה. נקבע, כי לבית-המשפט לתעבורה הוגש אישור הדואר על כך שלמבקש שוגרה הזמנה למשפט, ומנגד, לא הציג המבקש אישור כלשהו שיעיד כי אותו דבר דואר לא נמסר ליעדו. גם טענותיו של המבקש באשר לעונש נדחו. בית-המשפט סבר כי משבחר המבקש להישפט בגין העבירה ולא שילם את הקנס, הוא נטל על עצמו סיכון כי העונש שייגזר לו בסופו של יום, יהיה חמור מברירת הקנס, וכן שבית-המשפט יעיין בגיליון הרשעותיו, הכולל לא פחות מ-127 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה. משכך נקבע, כי אין לשעות לטענת המבקש לפיה לא היה מקום להחמיר עמו מעבר לקנס המוטל בדרך-כלל בגין העבירה בה הורשע, וכי עברו המכביד בעבירות תנועה, כמו גם היותו של המבקש אדם הנוהג בדרכים שעות רבות של היום, מצדיקות את העונש שנגזר לו.

עתה עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ואת זאת הוא עושה על יסוד הטענות ששימשו אותו בערעורו לפני בית משפט קמא.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, ועל העותר לקבלתה להראות כי בקשתו מעלה שאלה כללית, החורגת מגדר עניינו הפרטני. הבקשה שפני – העוסקת בהרשעתו של המבקש ובחומרת העונש שנגזר לו – אינה מעלה שאלה מעין זו, ועל כן דינה להדחות. למען הסר ספק אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא נמצאה לי עילה ליתן רשות ערעור, הואיל ונוכח עברו המכביד של המבקש לא גלומה בעונש שהושת עליו חומרה כלשהי.

הבקשה נדחית.