רע"פ 3809/14 אברהים אבו קרינאת נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ש' פרידלנדר ), בעפ"ת 19787-05-14, מיום 25.5.2014, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (כב' השופטת ר' שוורץ ), בפ"ל 5325-12-13, מיום 12.5.2014.

2.

מעובדות כתב האישום המתוקן אשר הוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 1.3.2004, בשעה 19:50 או בסמוך לכך, הוא נהג ברכב משא בזמן שרישיונו נפסל. בגין מעשה זה, ייוחסו למבקש העבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ); נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970; ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

3.

ביום 7.4.2014, הורשע המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, לאחר שלא התייצב למשפטו. באותו מעמד נגזר דינו של המבקש, בית המשפט לתעבורה עמד על עברו התעבורתי המכביד של המבקש, הכולל 83 הרשעות קודמות, והטיל עליו את העונשים הבאים: 24 חודשי פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה; 5 חודשי פסילה על-תנאי מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, למשך 3 שנים; קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו; וחתימה על התחייבות כספית בסך 2,000 ש"ח, לפיה הוא יימנע במשך 3 שנים מלעבור עבירה של נהיגה תחת פסילה.

4.

המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, וטען כי הוא לא קיבל את ההזמנה לדיון. ביום 12.5.2014, דחה בית המשפט לתעבורה את בקשתו של המבקש, בקובעו כי המבקש לא התייצב לדיון בעניינו למרות שהוא זומן אליו כדין, וכי הוא לא העלה בבקשתו כל טעם המצדיק את ביטולו של פסק הדין. עוד הוסיף וקבע בית המשפט לתעבורה, כי עונשו של המבקש אינו חורג ממתחם העונש ההולם, בשים לב לעברו התעבורתי המכביד.

5.

המבקש ערער על החלטתו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וביום 25.5.2014 נדחה ערעורו. טענתו העיקרית של המבקש הייתה כי הכתובת אליה נשלח הזימון לדיון אינה כתובתו, והיא אף שונה מהכתובת המופיעה ברישומי משרד הפנים. בית המשפט המחוזי ציין, כי טענתו הנוכחית של המערער הינה טענה חדשה שלא נטענה, ובהתאם לכך אף לא נבחנה בבית המשפט לתעבורה. לגופם של דברים, קבע בית המשפט המחוזי כי הכתובת אליה נשלח הזימון היא זו שמופיעה על רישיונו של המבקש, ולפיכך לא היה כל פסול בכך שזימונו נשלח לכתובת זו, ואין כל טעם המצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט לתעבורה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי למבקש לא נגרם כל עיוות דין והוטל עליו העונש המינימלי הקבוע בחוק.

6.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. בבקשתו חזר המבקש וטען, כי נגרם לו עיוות דין משום שזימונו לדיון בבית המשפט לתעבורה נשלח לכתובת שונה מזו המופיעה ברישומי משרד הפנים, ולכן הוא לא ידע על קיומו של הדיון. עוד טען המבקש, כי במועד האירוע מושא כתב האישום הוא לא היה מודע לדבר פסילת רישיונו, וכן הדגיש את חומרת העונש שהוטל עליו.

7.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה, כי דינה של הבקשה להידחות.

8.

הלכה מושרשת היא כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במקרים מצומצמים בהם עולה שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים בהם קיים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או מאי-צדק כלפיו ( רע"פ 3667/14 קרדי נ' מדינת ישראל (1.6.2014); רע"פ 2263/13 אבגי נ' מדינת ישראל (28.4.2014); רע"פ 2200/14 ר וט נ' מדינת ישראל (24.4.2014 ). המבקש לא העלה בבקשתו כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף, והבקשה מתמקדת בשאלת יישומם של התנאים המאפשרים את ביטולו של פסק דין שניתן בהיעדרו של הנאשם, כפי שנקבעו בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי

[נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), על ענייננו הפרטני של המבקש. בנוסף, לא מצאתי כי קיים חשש לעיוות דינו של המבקש או כי קיימים שיקולי צדק כלפיו, המצדיקים היעתרות לבקשתו. די בטעמים אלו בלבד כדי להביא לדחייתה של הבקשה.

9.

למעלה מן הצורך, אדרש בקצרה לטענות המבקש לגופו של עניין. סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי קובע סדרי דין מיוחדים בעבירות לפי פקודת התעבורה, " שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש ", המאפשרים לשפוט אדם בהיעדרו, ולראות באי-התייצבותו כהודיה בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו. בית המשפט יהיה רשאי לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו של הנאשם, מכוחו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, בהתקיים אחד משני התנאים המנויים בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי: א. הייתה סיבה מוצדקת להיעדרותו של הנאשם מהדיון בעניינו ב. אי-ביטול פסק הדין יגרום לנאשם עיוות דין. בענייננו, המבקש טען כי הוא לא הופיע לדיון משום שההזמנה לא נשלחה לכתובתו, כפי שהיא רשומה במשרד הפנים. ואולם, במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי התברר, כי הכתובת אליה נשלחה ההזמנה לדיון היא הכתובת שהמבקש מסר לצורך משלוח רישיון הנהיגה שלו, והיא אף מופיעה על-גבי הרישיון. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי שליחת ההזמנה לדיון לכתובת זו, עולה כדי סיבה מוצדקת להיעדרותו של המבקש מהדיון בעניינו.

עוד אוסיף, כי בית המשפט המחוזי העיר למבקש בפסק דינו, כי יש טעם לפגם בכך שהטענה בדבר אי-שליחת ההזמנה לכתובת הנכונה, עלתה לראשונה במסגרת הערעור. שכן, המדובר בטענה עובדתית שהיה על המבקש להעלותה כבר במסגרתה של הבקשה לביטול פסק דין, שהגיש לבית המשפט לתעבורה. ואולם, נדמה כי חרף הערתו זו של בית המשפט המחוזי, המבקש ממשיך בשלו, ובבקשת רשות הערעור טען, לראשונה, כי הוא כלל לא היה מודע לכך שרישיונו נפסל בעת שנהג ברכבו. אין בידי לקבל טענה זו. כשם שלא היה מקום להעלאתה של טענה עובדתית חדשה במסגרת הערעור, כך גם אין מקום להעלות טענה מעין זו בהליך הנוכחי, שאינו מהווה את האכסניה הנכונה לבירורן של מחלוקות עובדתיות (רע"פ 337/14 פקרא נ' מדינת ישראל (16.3.2014); רע"פ 7787/13 ראמי נ' מדינת ישראל (2.2.2014)).

10.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.