פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 3868/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
דוד יפרח
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 13.4.08 בע"פ 4185-08-07 שניתן על-ידי כבוד השופט
מנחם פינקלשטיין
בשם המבקש:
עו"ד יוסף יעקבי
בשם המשיבה:
עו"ד אושרה פטל
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת 25704/05) המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר בניגוד לתקנה 54א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ).
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 17.8.04 נהג המבקש בדרך נמיר לכיוון צפון, במהירות של 114 קמ"ש במקום במהירות של 80 קמ"ש המותרת במקום.
בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ש' איזקסון ) הרשיע, ביום 5.9.06, את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, בקובעו ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, כאשר העדיף את גרסת עד התביעה, עורך הדו"ח על פני גרסת המבקש. בית המשפט שוכנע, כי עורך הדו"ח, שהפעיל את מכשיר הממל"ז הבודק מהירות נסיעת כלי רכב, עשה את הבדיקות הנדרשות עובר להפעלת הממל"ז, וכי הוא מקצועי ובקיא בהפעלתו.
בית-משפט השלום לתעבורה גזר על המבקש, ביום 7.2.07, את העונשים הבאים: 100 ימי פסילה לריצוי בפועל בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית שהוטלו עליו; הפעלת שישה חודשי פסילה מותנים בחופף לפסילה בפועל בגין שתי הרשעות קודמות; ארבעה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בגובה של 1,400 ש"ח.
על הכרעת הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 4185-08-07). בערעורו טען המבקש, כי לא הוכח שמ דובר בדרך עירונית והנפקות המשפטית לכך היא, שאם עסקינן בדרך בין עירונית, המהירות שיוחסה למבקש בכתב האישום אינה עולה על 40 קמ"ש מהמותר ולכן זו עבירה של ברירת משפט והעונש הקבוע בצידה הוא קנס של 750 ש"ח בלבד. עוד טען בא-כוח המבקש, כי אפילו אם התמרור הורה על מהירות מקסימאלית של 80 קמ"ש , היתה מניעה משפטית להוראה זו, שכן מ דובר
בדרך שאינה עירונית ולפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, לא יכול היה התמרור להורות על מהירות נמוכה מ- 90 קמ"ש . לפיכך, לטענתו, המבקש נהג במהירות גבוהה בפחות מ- 25 קמ"ש
מהמותר והיה על השוטר לרשום לו ברירת משפט וקנס של 250 ש"ח בלבד.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' פינקלשטיין ) דחה, ביום 13.4.08, את הערעור תוך דחיית כל הטענות המשפטיות שהעלה המבקש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב בא-כוח המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.
לטענת בא-כוח המבקש, כאשר בית המשפט קיבל את הטענה שמ דובר בדרך בין עירונית, היה עליו לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית-משפט השלום לתעבורה לשמיעת טיעונים לעונש. לטעמו, משנקבע, כי הדרך הינה בין עירונית, המבקש זכאי לקבל דו"ח מסוג ברירת משפט בסך 750 ש"ח ו- 8 נקודות חובה בלבד. עוד טוען בא-כוח המבקש, כי בית-משפט השלום לתעבורה לא התייחס לטענתו, כי המהירות המותרת במקום היתה 90 קמ"ש ולא 80 קמ"ש לאור עמדתו, כי לא היה משנה את העונש שנגזר. לטענת המבקש, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, לא היתה מוסמכת רשות התמרור להגביל את המהירות בדרך ל- 80 קמ"ש ולכן המהירות במקום היתה 90 קמ"ש , כך שהעבירה הופכת לקלה יותר, בה היה זכאי המבקש לקבל דו"ח מסוג ברירת משפט בסך 250 ש"ח בלבד, ללא נקודות חובה בכלל.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. לטענתה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מלמד, כי בית המשפט התחשב בכל טענות המבקש ודבר, כי מ דובר
בענישה ראויה בנסיבות הענין, גם אם הדרך היתה בין עירונית.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת
חניון חיפה .
עוד יש להדגיש, כפי שציין כאמור בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, המבקש לא העלה בפני בית-משפט השלום לתעבורה את הטענה , כי הדרך הינה בין עירונית, אלא רק במסגרת הסיכומים, וזאת הגם שבכתב האישום נכתב, כי המבקש נהג בדרך עירונית המסומנת בתמרור במהירות של 114 קמ"ש העולה על מהירות של 80 קמ"ש הרשומה בתמרור".
יתרה מכך. בא-כוח המבקש מעלה בבקשתו טענות המופנות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום לתעבורה. נראה, כי אין מקום לדיון נוסף בערכאה שלישית בשאלה האם מ דובר בדרך עירונית אם לאו וזאת לאור הנחת המוצא שהניח בית המשפט המחוזי בפסק-דינו. יתרה מכך, בית המשפט התרשם, כי גרסת המבקש אינה אמינה עליו ועל סמך ממצאי מהימנות הסיק את המסקנה אליה הגיע. כידוע, הלכה היא, כי קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה דיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים, כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות. דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם, היא הקובעת (ראו ע"א 5118/92 חברת אלטריפי נ' סלאיימה , פ"ד נ(5) 407). כמו-כן, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מ דובר בבקשת רשות ערעור (ראו, למשל, ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 625, בעמ' 631-632). טענותיו של המבקש נדונו הן על-ידי הערכאה הדיונית והן על-ידי ערכאת הערעור ולא מצאתי מקום לקיום דיון נוסף בענין.
באשר לעונש; בצדק טוענת באת-כוח המשיבה, כי מפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה, כי בית המשפט התחשב בכל טענותיו של המבקש והסיק, כי הענישה הינה ראויה בנסיבות המקרה אפילו אם הדרך היתה בין עירונית.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
החלטתי מיום 1.5.08 בענין עיכוב ביצוע עונש הפסילה מבוטלת בזה.
ניתנה היום, ח' בתשרי התשס"ט (7.10.2008).
ש ו פ ט