רע"פ 3877/08 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בעכו הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של איומים והחזקת סכין אותן ביצע בחודש אפריל 2007 כנגד קטינה ילידת שנת 1992. בעקבות כך נדון המבקש

ל-12 חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 1500 ש"ח, ונקבע כי הוא יהיה נתון בפיקוח שירות המבחן במשך שנה.

2.

ערעור שהגישה המשיבה כנגד קולת העונש, התקבל. בית-המשפט המחוזי בחיפה קבע, כי נוכח אופיין החמור של העבירות לא היה מקום להקל עם המבקש, ועל כן גזר לו 6 שישה חודשי מאסר ושנה מאסר על-תנאי. נוכח העובדה שמכתב האישום עולה כי המבקש גם תקף את הקטינה, הוסיף בית המשפט וציין: "אין לנו הסבר מדוע עובדות כל כך חמורות של תקיפת קטין בנסיבות שתוארו לעיל, הוגשו לבית המשפט במסגרת שבה הוגשו ע"י התביעה המשטרתית, באופן שאינו משקף ולא מקצת מן החומרה. בכך נהנה כבר [המבקש] מן ההפקר".

3.

המבקש עותר כי תינתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם, חוששני כי אין בידו עילה לזכות בסעד זה. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש לבדה אינה מהווה עילה לערעור נוסף ( רע"פ

10231/03

קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)), והדבר נכון גם במקרים בהם קיים פער בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור (רע"פ 5060/04 דוד הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)). אכן, להלכות אלו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. אדרבא, העבירות אותן ביצע קשות הן ביותר, ומאידך, בעונש שהושת עליו אין חומרה כלל ועיקר.

אשר על-כן, הבקשה נדחית, ועימה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.