רע"פ 3884/06 פיטר עספור נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.

זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים חבש (כתארו אז), צבן ונועם) מיום 29.3.06 בע"פ 30087/06, בו הוחמר גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט לי-רן) מיום 2.1.06, והוטלו על המבקש, בגין עבירות של העסקה והסעה שלא כדין של תושבי שטחים שהם שוהים בלתי חוקיים, שלושים ימי מאסר בפועל בנוסף ל-150 שעות שירות לתועלת הציבור, שאת רובן ריצה.

ב.

(1) עיקרי הרקע הם, כי כנגד המערער הוגש ב-2003 כתב אישום שייחס לו העסקת תושב זר שאינו רשאי לעבוד בישראל (סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 וזאת במשך חמש שנים, כטבח במסעדת המבקש. ביום 16.12.03 צורף לכך כתב אישום נוסף, שייחס למערער עבירת הסעה שלא כדין של שני תושבי שטחים (סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל). שני כתבי האישום צורפו והמבקש הודה בהם, הורשע על-ידי בית משפט השלום ודינו נגזר ל-30 ימי מאסר על תנאי ו-150 שעות של"צ. בית משפט השלום נימק את גזר הדין בפרשו את פסיקתו של בית משפט זה, כי חרף חומרת העבירות לפי חוק הכניסה לישראל, יש צורך בבחינת הענישה באורח אינדיבידואלי ולא בהכרח לגזור מאסר בפועל. נאמר כי המבקש דנא, על פי תיאור שירות המבחן בתסקיר, הוא אדם נורמטיבי שטעה, אך עצם העסקתו של אדם במשך חמש שנים מצביעה על כך שהכירו וראה בו מי שמבקש אך לעבוד ולא אחרת. בית המשפט סבר כי בשל ההודאה והחרטה שהביע המבקש "יש לנהוג בנאשם (המבקש – א"ר) כמי שחטא לראשונה; ולהעמיד את חרטתו ואת החלטתו שלא לחזור עוד לסורו במבחן העתים". בית משפט השלום לא הסכים לעכב את הביצוע, כך שעד שמיעת הערעור בבית המשפט המחוזי ריצה המבקש את מרביתה של מכסת שעות השירות לתועלת הציבור ונותרו 35 שעות בלבד לריצוי.

(3) המדינה עירערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש, תוך הסתמכות על רע"פ 5198/01 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769 (השופט טירקל) וכן רע"פ 3674/04 אבו סלאם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); נתבקש עונש של מאסר בפועל, שהוא - על פי הפסיקה - הכלל. בדיון בבית המשפט המחוזי עתרה המדינה למאסר בן חודש. בא כוח המבקש, בדיון, הפנה בין השאר לתסקיר שירות המבחן כאמור. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בקבעו כי "מדובר בעבירות שאחת מהן מתמשכת לאורך שנים להפקת רווח כלכלי". נגזר עונש של 30 ימי מאסר בפועל תחת יתרת השירות לתועלת הציבור; נותרו בעינם 30 ימי המאסר על תנאי.

ג.

(1) בבקשה הנוכחית (ניתן עיכוב ביצוע) נטען, כי לא ניתן משקל ראוי לכך שהמבקש ריצה את מרבית עונשו, וכן לתסקיר החיובי של שירות המבחן, לחלוף הזמן ולשמירת החוק על-ידי המבקש מאז המעשים.

(2) המדינה תמכה יתדותיה בפסק הדין בעניין אבו סאלם, כפי שגם פורש ברע"פ 1921/06 אבו באדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט לוי),

שם צוין כי גם אם לא כל הרשעה בעבירות כאלה תגרור עונש מאסר בפועל, אף לא כל בקשה לרשות ערעור - ואלה רבו - תיענה בחיוב: "המבחן לאורו עלינו לילך הוא, כלום נתנו ערכאות קמא משקל ראוי למכלול נסיבותיו של האירוע...". נטען כי בענייננו העונש שהושת קל, נוכח העסקת עובד זר על-ידי המבקש במשך חמש שנים תוך רווח כלכלי וכן עבירת הסעה. נטען איפוא כי אין מקום לרשות ערעור, מה גם שהמדובר בבקשה המתמקדת בחומרת העונש, ותוך יישום הלכות קיימות.

(3) בפנינו חזר בא כוח המבקש על כך שהמדובר באדם נורמטיבי, וטען ששותפו של המבקש למסעדה קיבל עונש של מאסר על תנאי וקנס בלבד, והעובד בו מדובר קיבל בינתיים רשיון שהיה. באת כוח המדינה שבה והטעימה כי אין מקום להתערבות העונש, שהוא קל נוכח כפל כתבי האישום.

ד.

(1) בדין הותר לבא כוח המבקש להמציא את גזר דינו של השותף חכם שהואן. אכן, ביום 9.11.06 הושג בת"פ (י-ם) 3843/03 הסדר טיעון שנתקבל על דעת בית משפט השלום, ולפיו הוטל על השותף מאסר על תנאי בן 60 יום וקנס בסך 4,000 ₪.

(2) המשיבה הודיעה בתגובתה, כי נפלה טעות בהצגת עמדת התביעה בהסדר הטיעון, והסכמת התובע למאסר על תנאי ניתנה בניגוד לעמדת הגורמים האחראים על גיבוש מדיניות התביעה, שהיתה כי יש מקום לעמוד על מאסר בפועל. בנוסף טענה המדינה, כי המבקש הורשע בכתב אישום נוסף בגין הסעת שוהה בלתי חוקי (שניים במספר, לשם הדיוק), וזאת על עבירה שנעברה ביום 7.6.03, כשבועיים בלבד לאחר שנתפס ביום 20.5.03 מעסיק שוהה בלתי חוקי. אחד השוהים הבלתי חוקיים שהוסע על-ידי המבקש, יצוין, הוא הוא מי שהועסק במסעדה כטבח על פי כתב האישום של השותף.

ה.

(1) לאחר העיון איננו רואים מקום למתן רשות ערעור. אין המדובר בתיק מאלה שתינתן בהם רשות ערעור בגלגול שלישי בשל חשיבות השאלה הציבורית שהם מעוררים. כפי שציין בית משפט זה (מפי השופט לוי) ברע"פ 1921/06 אבו בדאר נ' מדינת ישראל, לעניין מתן רשות ערעור בטענות בעניין גזרי דין של מאסר בפועל בעבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, "המבחן לאורו עלינו לילך הוא, כלום נתנו ערכאות קמא משקל ראוי למכלול נסיבותיו של האירוע נושא האישום...". במקרה דנא ציין בית המשפט המחוזי כי "מדובר בעבירות שאחת מהן מתמשכת לאורך שנים להפקת רווח כלכלי"; אמנם זו העבירה שלגביה הושג בעניינו של השותף הסדר טיעון של מאסר על תנאי, שעה שעל פניה העסקה במשך חמש שנים מצדיקה לדעתנו ככלל עונש מאסר שאינו על תנאי בלבד. מכל מקום, בענייננו הצטרפה לעבירה זו, רבת השנים, עבירת הסעתם של השוהים הבלתי חוקיים על-ידי המבקש, החמורה כשלעצמה. חוששנו כי דבר זה מטה את הכף לחובתו, והן הן הנסיבות שאליהן כיוון השופט לוי כאמור. בית המשפט המחוזי ציין כי גם לא מיצה את הדין. נציין עם כל זאת, כי אילולא העבירה הנוספת של ההסעה היינו נוטים במקרה דנא, על פי עקרון האחידות (ככל האפשר) בענישה, לקבל את בקשת רשות הערעור ולפסוק בדומה לאשר הושת על השותף, וזאת אף אם אין זו המדיניות המקובלת בבקשות רשות ערעור. כאמור, לא נוכל לעשות כן בנסיבות של העבירה הנוספת. שקלנו אם העובדה שהמבקש ריצה את מרבית השעות לתועלת הציבור צריכה להוות עילה לקבלת הבקשה, אך משהביא בית המשפט המחוזי עניין זה בחשבון לא ראינו מקום להתערבות מצדנו.

ו.

נוסיף, כי חלק ניכר ממטרות הענישה בתיקים אלה הוא ההרתעה. באת כוח המדינה ציינה כי במקרים רבים של מעסיקים ומסיעים של שוהים בלתי חוקיים הנאשמים הם אנשים נורמטיביים במובן זה שלא צברו עבירות אחרות; אך במדינה הסובלת מטרור, שעה שמוכח כי חלק ניכר ממעשי הטרור נעשו על-ידי מי שנכנסו שלא כדין, ואשר על כן תוקן החוק פעם אחר פעם כדי להיאבק בכך (ראו רע"פ 4105/06 באסל ג'אבר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), אין מנוס מהרתעה. לדידנו מי שחי במדינת ישראל ויודע את המצב לאשורו אך עובר עבירות מעין אלה הקשורות בשוהים בלתי חוקיים, יוצא מכלל אדם נורמטיבי; דומה הוא במובן מסוים לנוהג בשכרות, שבפרסומים במסגרת המאבק בתאונות דרכים מגדירים אותו במונחים של החמורה בעבירות הפליליות. זה וזה מכניסים עצמם ביודעין, אם מטעמים של רווח כספי (במקרים מסוימים של שוהים בלתי חוקיים, כמו בענייננו) ואם מטעמים של קלות ראש, למצב העלול להיות הרה סכנה, עד כדי קיפוד חיי אדם. חלק מן ההגנה הניתנת על-ידי המדינה לאזרחיה הוא "חובת בתי המשפט לגזור עונשים כאלה שירתיעו עבריינים מסוג הנאשמים כאן – מלבצע מעשים מהסוג שביצע..." (ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ראו גם רע"פ 8191/06 קריספי נ' מדינת ישראל (השופט ג'ובראן) והאסמכתאות דשם.

ז.

לא נוכל, כל פי האמור, להיעתר לבקשת רשות הערעור. המבקש יתיצב לריצוי עונשו ביום ז' אדר תשס"ז (25.2.07) עד שעה 10:00 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בירושלים.